[התרגום והמבוא פורסמו במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, 27.4.2014]
באחרית הדבר לתרגום "ספר האפוקריפים" לקארל צ'אפק (ראה אור בעברית בשם השגוי-במובהק “הסיפורים הגנוזים”) מעירה רות בונדי כי "לקראת חג המולד של שנת 1926 כתב [צא’פק] מערכון בשם ‘סיפור בית לחם', על אכזבתו של פונטיוס פילטוס, המושל הרומי בארץ-ישראל, מכך שאנשי בית לחם לא באו להגן על ישו, יליד עירם, לפני הוצאתו להורג; מאוחר יותר נולד ממנו פרק של ‘הסיפורים הגנוזים'".
אכן, מטקסט מוקדם זה, שפורסם ב"לידובה נוביני", עיתון הבית של צ'אפק, ב-25 בדצמבר 1926, נולד ב-1932 הסיפור "פילטוס לעת ערב", שגם הוא פורסם מעל דפי אותו עיתון ממש (27.3.1932). בטקסט המאוחר שזורים משפטים שהועתקו ישירות מן הטקסט המוקדם. אלא שחלקו של פילטוס בטקסט המוקדם זעיר ממש; אין הוא מופיע בו אלא בפיסקה האחרונה. ודאי שפילטוס עצמו אינו "מאוכזב" מאנשי בית לחם. מי שבאמת מאוכזב - ובעצם מופתע מהתנהגותם - הוא צ'אפק עצמו.
הטקסט המוקדם הזה הוא כתב תוכחה יפהפה, חד ותקיף, נגד התנהלות המדינה הצ'כוסלובקית והאנשים החיים בה. הוא גם אחד מן הטקסטים (הרבים אצל צ'אפק) שבעקבות הקריאה אפשר לומר שדבר לא השתנה בשמונת העשורים ומחצה שחלפו מאז. "לידובה נוביני" עצמו מודע לחזרה הנצחית של הכל, ובשנים האחרונות הוא מפרסם באתר האינטרנט שלו, בכל יום ראשון, פלייטון ישן ומצוחצח של צ'אפק.
“גם אילו רצינו להתרחק מכל שהיה מגונה בשנה זו, דבר אחד לא יישכח: שנתגלתה בה רמתה הנמוכה של דעת העם. אחרי כל מה שאירע, אין עוד עסקים מפוקפקים שיוכלו להפתיענו, שום בושה, שום ציניות. לא נסמוך עוד על “האינסטינקטים הבריאים של העם” או על אמינותם של בעלי הרצון הטוב.”
כשלמדתי את סיפורי התנ"ך, נותרו כמה עניינים בלתי מובנים לי: מה עלה בגורלם של רועי הצאן, אשר כרעו ברך באסם שבבית לחם מול הרך הנולד? ולאן הסתלקו שלושת המלכים, שעלו אליו לרגל מן המרחקים, ובידיהם זהב ולבונה ומור? במובן מסוים הנחתי כי ביום שישי הטוב אמור היה להגיע אל פילטוס בריצה שליח מטעמם של שלושת המלכים, ולהודיע שאמנם אין בכוונתם להתערב באירועי הפרובינציה היהודית, אך יש להם עניין מיוחד בתינוק זה המכונה ישוע, והם מוחים על המזימה שנרקמה נגדו; או שהיה עליהם לפחות להופיע לאחר מעשה, בחרבות שלופות, כדי לנקום את דמו של האיש היקר להם. שלושת המלכים אולי כבר הלכו עד אז לעולמם; אך בוודאי חיו עדיין הרועים מיהודה, וראוי היה כי ביום שישי הטוב ינהרו בזרם הבאים לירושלים וימחו במקלות מונפים נגד אי-הצדק המשווע שנעשה לאדם שבירכו בבואו לעולם. לא תפשתי אז כיצד ייתכן שאיש לא התערב בעניינו של ישוע, ופרט לאוזנו המקוצצת של מלכוס[1] לא אירע דבר שימנע את עיוות הצדק השיפוטי הזה. בימי בחרותו יש לו, לאדם, דימוי אבירי למדי של העולם. מה שנוגע ללבי היום יותר מכל הוא הגרוטסקה האנושית הנצחית הבאה כאן לידי ביטוי בפשטות וכלאחר יד. ראשית, אני חושב ששלושת המלכים, וגם רועי הצאן הטובים, יכלו להיות מעט נדיבים יותר בהביאם את מתנותיהם לרך הנולד; ושנית, הייתי אומר כי אין ספק שכמה רועים מבית לחם אכן באו לצפות בצליבה, משום שבני האדם אוהבים בידור. "זה היה בלגן רציני", סיפרו אחר כך; "האדמה רעדה והקברים נפתחו - נו, היה שווה לבוא; חבר'ה, הייתם צריכים להיות שם!"
הרועים מבית לחם חיים עד היום, מוכנים לקבל בברכה כל מי שמגיע, ולסקול כל מי שעושה משהו. הם מוכנים להשתחוות, אך השתחוות אין פירושה התחייבות. הם מוכנים לקרוא הלל, אך קריאה זו אין פירושה שבועה. הם נמצאים בכל מקום שיש בו איזו התרחשות מעניינת: באסם שבבית לחם, וגם בגולגולתא. באחד מטיף להם המלאך, ובשני מסית אותם כייפא.[2] לכל הרוחות, רצונם הטוב של בני האדם![3] ברצון יקשיבו; אך הם מקשיבים לכל אחד. ברצון ישירו "הושענא!" עם המלאכים, ויקראו "צלבוהו!" עם בני האדם. כן, בשלום הם חיים; להם לא קורה דבר, כי אין הם מסכנים דבר. אף את כבודם אין הם מסכנים. אלה הם אנשי ההמון. כל אחד מאתנו יכול להיות איש ההמון.
מובן שהיום שוב אין מדובר במשיח, ושוב אין נגלים מלאכים, אף לא כוכבי בית לחם בשמים; רק רועי הצאן נותרו, ועמם הפכפכותם וזיכרונם הקצר. הם מאורגנים טוב מבעבר, ובמקום המלאך מבשרים להם העיתונים אם עליהם לקרוא "הללויה" או "צלבוהו". השנה הבאה אל סיומה עוד מהדהדת איכשהו חלילי שלום; אחרי המולת חודשי הקיץ זו כמעט הקלה, ואל לנו לרצות עתה לשיר שיר אחר. מתנגנים להם שירי עם, שמילותיהם הן "למה זה לא נעלוצה"[4] ו"עכשיו תורנו". גם אילו נטינו להאזין לשירים אלה עד תומם, נראה כי לא יתנגנו עד תום. הלהקה שהוזמנה לנגן כמעט שאיננה מתואמת, וכמה מחבריה רגילים מדי להמולה מכדי שנוכל לבטוח בהם כשהם מנגנים בצוותא. אם אתם מבקשים לכם איזו נבואה לחג המולד, קשה יהיה להבין מכל האותות כאן בארץ דבר-מה אחר מזה: שאחרי הדבר הקיים יכול עוד לבוא דבר מה נורא בהרבה. אלה שזרעו רוח, שכחו להרגיעה;[5] אלה שבישלו מרק, שכחו לכבות את האש. הרועים מבית לחם שוב אינם ממתינים לכוכב; די להם בחזיזים כלשהם. ככל שהדבר תלוי בהם, הם ילכו להשתחוות לפני כל ניצוץ; בני האדם התרגלו מדי לכוכבים. גם אילו רצינו להתרחק מכל שהיה מגונה בשנה זו, דבר אחד לא יישכח: שנתגלתה בה רמתה הנמוכה של דעת העם. אחרי כל מה שאירע, אין עוד עסקים מפוקפקים שיוכלו להפתיענו, שום בושה, שום ציניות. לא נסמוך עוד על "האינסטינקטים הבריאים של העם" או על אמינותם של בעלי הרצון הטוב. היו אלה בעלי הרצון הטוב שצעקו "שחרר את בראבא!"[6] רצון טוב יכול להפוך אותנו לאזרחים טובים, אך אין הוא מעניק לנו משטר טוב. לשם כך צריך מלבד רצון טוב גם היגיון טוב; ויתרה מכך, הבנה ברורה של אחריותנו.
ידיעת אחריותנו - בדיוק זה הדבר שקיוויתי לו כנער מצד רועי הצאן מבית לחם: שיתנערו וילכו להציל את האדם שגורלם הובילו אליהם; שיתייצבו מול פילטוס ויאמרו: "אדוננו, אנחנו לא סמרטוטים; אם כבר יש פה מישהו או משהו שלו השתחווינו, יודעים אנו גם לעמוד איתנים למענו. זה, איך לומר, צו כבודנו". ולכך היה עונה פילטוס: "אנשי בית לחם, לכך ציפיתי; אם על אדם למשול, האומנם יסמוך על אספסוף ירושלמי זה, שהיום הוא צועק כך ומחר הוא צועק אחרת? מאנשים כמוכם עושים חיילים שאינם יודעים כניעה מהי; מאנשים כמוכם נבנית אימפריה. ללא נאמנות אין אומץ; ללא מחויבות גדולה אין כוח. נניח לעסקנים לצעוק בחוץ; לא אניח לגעת בשערה משערות ראשו של האיש הזה. נכון, נחבל כך במופת יפה ונצחי של מרטיריות, אך אני מאמין, אנשי בית לחם, כי אפשר יהיה גם לעשות משהו מהארץ הקטנה והארורה הזאת". ואנשי בית לחם היו אומרים: "פילטוס הזה הוא לפחות בן אדם הגיוני". והוא היה מזמין אותם לשבת אצל שולחנו.
[1] הבשורה על פי יוחנן יח, 10: "ולשמעון פטרוס חרב וישלפה ויך את עבד הכהן הגדול ויקצץ את אזנו הימנית ושם העבד מלכוס".
[2] כייפא הוא יוסף הכוהן, שהיה הכוהן הגדול בזמן צליבתו של ישו. לפי הברית החדשה ראשי הכוהנים הם שמסרו את ישו לנציב הרומאי פונטיוס פילטוס.
[3] בדברו על הרצון הטוב, מתבסס צ'אפק בחופשיות על הבשורה על פי לוקאס ב, 14: "כבוד במרומים לאלהים ובארץ שלום באנשי רצונו".
[4] מתוך האופרה "הכלה המכורה" לבדר'יך סמטנה.
[5] הושע ח, 7: "כי רוח יזרעו, וסופתה יקצרו".
[6] למשל הבשורה על פי מתי כז, 21: "ויאמר אליהם את מי משניהם תרצו שאתיר לכם ויאמרו את בראבא".
מראשית אוקטובר ניתן להאזין באתרי הפודקסט השונים לספר שמע שנוצר ביוזמת EUNIC GLOBAL ונשיאות סלובניה במועצת האיחוד האירופי, בשיתוף עם מכוני התרבות הלאומיים של מדינות האיחוד. הוא מציג סיפורים קצרים של סופרים עכשוויים מן המדינות השונות. הפרק השני בספר, בתרגומי מצ'כית, הוא הסיפור "הקשת" מאת מארק שינדלקה - סיפור יפהפה ומטריד ממש, על חיפוש אהבה בין אב ובן, ועל אופנים שונים של אלימות. פרק זה נוצר בשיתוף המרכז הצ’כי בתל אביב.