קראתי מאה ועשרה כתבי יד שנשלחו לתחרות השירה של חודש מאי. מאה ועשרה קבצי שירה גדולים יותר או פחות, משהו כמו חמשת-אלפים או ששת-אלפים שירים. בנוגע לרובם לא יכול היה הקורא-בכפייה להשתחרר מתחושה של אי-נוחות ברורה, כאילו הוא קורא משהו אישי לחלוטין, שמקומו כלל אינו בַּציבור כי אם במגירה הסגורה, עם המכתבים והיומנים, עם החולשות האישיות, התחביבים והזיכרונות. רק ברגע שיש לשירים רמה ספרותית כלשהי הם חדלים להיות אותו עניין אישי נורא, אישי באופן חסר תקווה, ואין זה משנה אם מדברים בהם על דבר-מה אישי. אבל שיהיה: גם כמסמך אישי יש לשירים הללו ערך כלשהו – עבור מי שכתב אותם, אך גם לקורא הבלתי-דיסקרטי ex offo; שהרי זוהי הצצה המונית-כמעט לחיים בלתי מוכרים.
1. המסקנה הראשונה מקריאת מאה ועשרה כתבי היד היא אישושה של הידיעה הישנה כי רובם המכריע של כותבי השירה צעירים הם. אין זה רק משום שהצעירים רגישים יותר, אלא גם משום שהשירה משמשת לצעירים תחליף למציאות; רגשותיהם חופשיים עדיין, ובדיוק מחפשים מושאים להיצמד אליהם; על כן יש צורך להביעם, לחיות אותם לפחות במלים; ובמלים הנלהבות ביותר. קבצים מעטים להפליא מבין המאה ועשרה נשאו אותם מאפיינים שאין לטעות בהם, ולפיהם כתבם גבר בשל; ככלל, אותה שירה גברית הייתה טובה יותר מבחינה ספרותית. אין פירושו של דבר שאנשים בני גיל בשל יותר כתבו שירים בצורה טובה יותר מן הצעירים; אלא שלאותם אנשים אשר לא חדלו לשורר גם בחלוף נעוריהם יש לכך מניעים עמוקים יותר ומתמשכים. כפי שאמר פעם פראניה שראמק[1]: "לכתוב שירים – זה שום דבר; אבל להתמיד בכתיבת שירים---!" עם השנים נושרים כל אלה שכתבו שירה רק מתוקפה של עוררות גיל ההתבגרות, מתוך חקיינות או בהיעדר מימוש-עצמי אחר. אלה הנותרים כבר מייצגים מבחר מצומצם יותר.
2. אם כן, אילו הם אותם צעירים. מדברים על נטייה רדיקלית לימין. אצל אלה הכותבים שירה אין נטייה כזו. צעירים אלה הם כבר ברובם הברור קומוניסטים; הם כותבים שירים לוהבים עד סְפַּסְטִיִּים של התקוממות חברתית, יש בכך יותר קנאות משיש בכך תודעה חברתית, אבל הגישה הרוחנית הטיפוסית של הצעירים נותרת שמאׂלית קיצונית – לפחות אצל אלה השופכים את לבם בשיריהם, כלומר בהחלט אצל האינטלקטואליים יותר. ראוי לשים לב גם לנטייה לקתוליות, לסדר, וכן לחזרה נצחית אל הטבע, אך אין כאן אף לא סימן למה שמתרוצץ בראשיהם ועל שפתותיהם של אנשים רבים כל כך היום, כלומר לאיזושהי אידיאולוגיה ימנית. כה מעט ממנה יש בספרות האמיתית ואין היא נגלית בפנינו אפילו לפני סיפה של הספרות. זוהי בהחלט עובדה אופיינית וחשובה.
3. השפעות מכריעות: נזוואל, הורה, האלאס – ובר'זינה[2]. לא טומאן. לא סובה. לא דיק[3]. מעט שראמק. אבולוציה חד-צדדית למדי, אם כן, ומופרעת. הם מחפשים דרך אל צורה מצומצמת יותר, קריסטלית יותר, אך יותר מכל ניתן לראות כאן אותה המשכיות מופרעת; החיפוש מפרך ואינו גמיש, כאילו יש לשוב ולבחון ולחבר מחדש את השיר הצ'כי ומקצבו. מלבד זאת ניכרת שליטה ברורה של הצורה החופשית, החרוז הלבן המכביר במלים והבלתי-יעיל; אך גם כאן, אצל הכותבים הבלתי-מוכרים, יש סימנים של התעוררות.
4. מאפייני הנפש השולטים: פסימיזם, אי שקט, תפישה טרגית של העולם; ובתוך כך העדפה בולטת של האבסטרקטי והרטורי על פני החוויה. לעתים רחוקות ניתן היה לזהות נגיעה חטופה בַּמציאות הנראית או הנחווית. הם חיים עם מלים; רק מעט התבוננות וראייה יש, מעט מן האישי והגשמי, רק מעט מציאות שירית, משוררית ואנושית; רק במקרים מיוחדים נוצר בך הרושם כי דבר-מה באמת התרחש. מסופקני אם אומנם זקוקים אנו בספרות לוורבליזם – ולא משנה מאיזו אסכולה.
זהו חופן סימפטומים שעלו מתחרות השירה של חודש מאי. אפשר לקרוא בהם כל מיני דברים שאינם נוגעים אך ורק לכתבי היד ששבו אל המגירה.
מראשית אוקטובר ניתן להאזין באתרי הפודקסט השונים לספר שמע שנוצר ביוזמת EUNIC GLOBAL ונשיאות סלובניה במועצת האיחוד האירופי, בשיתוף עם מכוני התרבות הלאומיים של מדינות האיחוד. הוא מציג סיפורים קצרים של סופרים עכשוויים מן המדינות השונות. הפרק השני בספר, בתרגומי מצ'כית, הוא הסיפור "הקשת" מאת מארק שינדלקה - סיפור יפהפה ומטריד ממש, על חיפוש אהבה בין אב ובן, ועל אופנים שונים של אלימות. פרק זה נוצר בשיתוף המרכז הצ’כי בתל אביב.