מה קורה כשצ’אפק בוחן כתבי יד בתחרות שירה? הטקסט פורסם ב-13 במאי 1934. התרגום נדפס בכתב העת “קול קורא”, כתב עת לשירה של בית הקונפדרציה, גיליון 1, מאי 2013. עורך: אורי הולנדר.

---

קראתי מאה ועשרה כתבי יד שנשלחו לתחרות השירה של חודש מאי. מאה ועשרה קבצי שירה גדולים יותר או פחות, משהו כמו חמשת-אלפים או ששת-אלפים שירים. בנוגע לרובם לא יכול היה הקורא-בכפייה להשתחרר מתחושה של אי-נוחות ברורה, כאילו הוא קורא משהו אישי לחלוטין, שמקומו כלל אינו בַּציבור כי אם במגירה הסגורה, עם המכתבים והיומנים, עם החולשות האישיות, התחביבים והזיכרונות. רק ברגע שיש לשירים רמה ספרותית כלשהי הם חדלים להיות אותו עניין אישי נורא, אישי באופן חסר תקווה, ואין זה משנה אם מדברים בהם על דבר-מה אישי. אבל שיהיה: גם כמסמך אישי יש לשירים הללו ערך כלשהו – עבור מי שכתב אותם, אך גם לקורא הבלתי-דיסקרטי ex offo; שהרי זוהי הצצה המונית-כמעט לחיים בלתי מוכרים.

1. המסקנה הראשונה מקריאת מאה ועשרה כתבי היד היא אישושה של הידיעה הישנה כי רובם המכריע של כותבי השירה צעירים הם. אין זה רק משום שהצעירים רגישים יותר, אלא גם משום שהשירה משמשת לצעירים תחליף למציאות; רגשותיהם חופשיים עדיין, ובדיוק מחפשים מושאים להיצמד אליהם; על כן יש צורך להביעם, לחיות אותם לפחות במלים; ובמלים הנלהבות ביותר. קבצים מעטים להפליא מבין המאה ועשרה נשאו אותם מאפיינים שאין לטעות בהם, ולפיהם כתבם גבר בשל; ככלל, אותה שירה גברית הייתה טובה יותר מבחינה ספרותית. אין פירושו של דבר שאנשים בני גיל בשל יותר כתבו שירים בצורה טובה יותר מן הצעירים; אלא שלאותם אנשים אשר לא חדלו לשורר גם בחלוף נעוריהם יש לכך מניעים עמוקים יותר ומתמשכים. כפי שאמר פעם פראניה שראמק[1]: "לכתוב שירים – זה שום דבר; אבל להתמיד בכתיבת שירים---!" עם השנים נושרים כל אלה שכתבו שירה רק מתוקפה של עוררות גיל ההתבגרות, מתוך חקיינות או בהיעדר מימוש-עצמי אחר. אלה הנותרים כבר מייצגים מבחר מצומצם יותר.

2. אם כן, אילו הם אותם צעירים. מדברים על נטייה רדיקלית לימין. אצל אלה הכותבים שירה אין נטייה כזו. צעירים אלה הם כבר ברובם הברור קומוניסטים; הם כותבים שירים לוהבים עד סְפַּסְטִיִּים של התקוממות חברתית, יש בכך יותר קנאות משיש בכך תודעה חברתית, אבל הגישה הרוחנית הטיפוסית של הצעירים נותרת שמאׂלית קיצונית – לפחות אצל אלה השופכים את לבם בשיריהם, כלומר בהחלט אצל האינטלקטואליים יותר. ראוי לשים לב גם לנטייה לקתוליות, לסדר, וכן לחזרה נצחית אל הטבע, אך אין כאן אף לא סימן למה שמתרוצץ בראשיהם ועל שפתותיהם של אנשים רבים כל כך היום, כלומר לאיזושהי אידיאולוגיה ימנית. כה מעט ממנה יש בספרות האמיתית ואין היא נגלית בפנינו אפילו לפני סיפה של הספרות. זוהי בהחלט עובדה אופיינית וחשובה.

3. השפעות מכריעות: נזוואל, הורה, האלאס – ובר'זינה[2]. לא טומאן. לא סובה. לא דיק[3]. מעט שראמק. אבולוציה חד-צדדית למדי, אם כן, ומופרעת. הם מחפשים דרך אל צורה מצומצמת יותר, קריסטלית יותר, אך יותר מכל ניתן לראות כאן אותה המשכיות מופרעת; החיפוש מפרך ואינו גמיש, כאילו יש לשוב ולבחון ולחבר מחדש את השיר הצ'כי ומקצבו. מלבד זאת ניכרת שליטה ברורה של הצורה החופשית, החרוז הלבן המכביר במלים והבלתי-יעיל; אך גם כאן, אצל הכותבים הבלתי-מוכרים, יש סימנים של התעוררות.

4. מאפייני הנפש השולטים: פסימיזם, אי שקט, תפישה טרגית של העולם; ובתוך כך העדפה בולטת של האבסטרקטי והרטורי על פני החוויה. לעתים רחוקות ניתן היה לזהות נגיעה חטופה בַּמציאות הנראית או הנחווית. הם חיים עם מלים; רק מעט התבוננות וראייה יש, מעט מן האישי והגשמי, רק מעט מציאות שירית, משוררית ואנושית; רק במקרים מיוחדים נוצר בך הרושם כי דבר-מה באמת התרחש. מסופקני אם אומנם זקוקים אנו בספרות לוורבליזם – ולא משנה מאיזו אסכולה.

זהו חופן סימפטומים שעלו מתחרות השירה של חודש מאי. אפשר לקרוא בהם כל מיני דברים שאינם נוגעים אך ורק לכתבי היד ששבו אל המגירה.

---

[1] פראניה שראמק (1952-1877): משורר, סופר ומחזאי צ'כי, ואנרכיסט.

[2] ויטייסלאב נזוואל, יוזף הורה, פרנטישק האלאס: מחשובי המשוררים הצ'כים במחצית הראשונה של המאה העשרים, כולם חברי המפלגה הקומוניסטית הצ'כית. אוטקאר בר'ז'ינה: משורר צ'כי, מגדולי הסימבוליסטים הצ'כים.

[3] קארל טומאן: משורר ומתרגם מצרפתית, נחשב לנציג בולט של הקבוצה האנרכיסטית בשירה הצ'כית. אנטונין סובה: משורר אימפרסיוניסט וסימבוליסט. ויקטור דיק: סופר, משורר ופוליטיקאי, חבר המפלגה הלאומית-דמוקרטית הימנית.

איוון קראוס נולד בפראג ב-1 במרץ 1939 לאב יהודי ואם נוצרייה. הוא סופר, מחזאי, תסריטאי ומפעיל תיאטרון בובות. אביו אוטה תרם טקסטים לכתב עת פארודי, ואחרי מלחמת העולם השניה כתב (ביחד עם אריך קולקה) את הספר "בית חרושת למוות" (1946), שהפך לאחד מספרי התעודה המכוננים על אודות החיים באושוויץ. קראוס נשוי לנאדייז'דה מונזרובה – שחקנית, מפעילת תיאטרון בובות ואנימטורית. יש לו ארבעה אחים, ביניהם יאן קראוס, שחקן ומנחה הטלוויזיה הפופולארי ביותר בצ'כיה. הסיפור “מספר לשמיים” לקוח מספר באותו שם. לסיפורים נוספים, ראו כאן בקובץ פדפ.

---

הכול בעצם התחיל בזה שלחברי יוזף היה דוד אופנוען. הוא היה גאה בו, משום שהדוד היה רוכב בתחרויות, ויוזף דאג להזכיר את זה כל הזמן לרודולף ולי. רודולף עצמו היה בעליו של אוסף גולות זכוכית נדירות. מובן שבכך לא יכול היה בשום אופן להשתוות ליוזף, שכן דוד שמשתתף בתחרויות אופנועים הוא עניין גדול בהרבה מאוסף גולות, אבל לפחות היה לו משהו. כשדודו של יוזף היה אפילו מעורב בתאונה שעליה כתבו בעיתונים, התערער מעמדנו עוד יותר, שכן יוזף השיג לעצמו מאיפשהו גזיר עיתון נדיר, שאותו נשא עמו כל הזמן כאילו היה מדובר באיזו תעודה.

הייתי אפוא חלק מחבורה שהסכימה לקבל אותי רק בתנאים מסוימים. הייתי חייב לשאול כל פעם מה שלום הדוד וכמה גולות הורווחו.

יוזף דרש שנאזין לסיפורים על האימונים של דודו ועל צרות עם האופנוע. מאוחר יותר אחזה בו פרנויה והוא הודיע, כי למרות שאינו רוצה לנקוב בשמות, יש לו תחושה שנמצאים בינינו אנשים שהיו שמחים מאוד להפריד אותו מגזיר העיתון שתיאר מה בדיוק עיקם או שבר דודו הנדיר, בתוספת מניין הימים שאותם העביר הסוּפר-דוד בבית החולים במהלך השנים האחרונות.

הדפנו מעלינו האשמות אלה והבטחנו ליוזף כי הוא טועה. מה נעשה עם הכתבה הזאת, אם אין אנו בעליו של הדוד?

יוזף נרגע לכמה ימים, אבל אז שאל פתאום אם אנחנו לא מדברים על דודו כאילו היה דודנו. היינו צריכים להישבע שלא נגענו בדוד שלו, בכלל זה גם לא בסיפורו או באופנועו.

גם רודולף, באופן טבעי, לא רצה להישאר בצילו של הדוד ובעליו, ולכן הודיע לעתים אף הוא כי אין באפשרותו להיפגש איתנו, שכן עליו לספור את הגולות שלו, משום שנדמה לו שכמה מהן חסרות. יוזף הבטיח לרודולף כי לו-עצמו אין כל צורך בגולות, לאור העובדה שבכלל אין לו זמן לאסוף אותן, כי הדוד לוקח אותו איתו לתחרויות.

מצבי היה, אם כן, הכי גרוע. היה עליי להישבע שאפילו אצבע לא הנחתי על הגולות, ושלא השתמשתי בדוד אפילו בטעות. אחר כך הדרדר מצבי עוד יותר, כשיוזף התחיל לבחון אותי על אודות הדוד. היה עליי לציין לאיזה מקום הגיע הדוד בכל התחרויות האחרונות, וכן לנקוב בשמות כל מאהבותיו.

אז הבנתי כי הגיע הזמן להכריז מלחמה על הדוד בטרם אדרס תחת אופנועו או אֵטחן לחצץ.

אמרתי שאני לא ניגש לבחינה. סירבתי אפילו לומר כמה כוחות סוס יש לאופנוע, למרות שידעתי את החומר, ואמרתי שעליי לזכור דברים חשובים בהרבה.

"למשל?" שאל יוזף.

"למשל את המספר של אבא שלי", אמרתי, ומיד הרגשתי איך אני צומח בתוך הדממה שהשתררה, איך אני מזדקף, ואיך נעלם האיש על האופנוע, שאותו לא ראיתי מעודי, ואיך הופכות הגולות לעפר.

התענגתי אז על טעם סקרנותם של שני בני-כיתתי ועניתי בקמצנות, מזווית הפה, כמו שראיתי את בוגרט עושה בסרט כשהוא מתדיין עם גנגסטרים נחותים ממנו. היה עליי כמובן לבסס את הצהרתי, כדי לחמוק מהאשמות שמא המצאתי את כל העניין, והזמנתי את שני החברים אלינו הביתה. כשהשתכנעו שלאבי באמת מקועקע מספר על ידו, התחילה תקופה חדשה בחיי. בהיותי בעליו של אב ממוספר, זכיתי לחירות מושלמת.

חבריי התנהגו אליי בכבוד. רודולף הציע לי חלק מהגולות ויוזף הביע נכונות להשאיל לי את הכתבה כל שני, רביעי ושישי, אם אגלה לו מה פירוש המספר של אבא. אבל זמן רב הייתי אני עצמי עֶבֶד, והייתי בקי בעבודתו של נוגש העבדים. מלבד זאת הבנתי שמר בוגרט היה נוהג באופן דומה, ולא הנחתי לעצמי להתרכך. אמרתי לבני כיתתי שאני מבין ללבם; אבל רמזתי כי לא גולות, וגם לא דוד אופנוען, לא יכולים להשתוות למספר שאותו קיבל אבי מאיזה ארגון סודי, שאת שמו אף הוא עצמו אינו רשאי לגלות. אחר כך ביקשתי מהם שלא יעשו לי את כל העניין קשה יותר, ושמוטב שלא ישאלו אותי עוד בנדון.

ובגלל שהמספר החל לעניין גם אותי, שאלתי את אימא מי נתן אותו לאבא.

"איזה מספר?" נבהלה.

"זה שעל היד".

"על איזו יד?" שאלה אימא בדאגה ברורה.

אחר כך ניסתה להתחמק. בעצמה הציגה לי שאלות, או שענתה על שאלות שבכלל לא שאלתי.

פעם אחת, כששוב שאלתי אותה, אמרה לי שבאותה מידה יכול להיות שלאבא יש על היד קעקוע של עוגן.

"אבל עוגן אין לו," אמרתי.

"אתה רואה?" אמרה אימא נחרצות.

לעתים מיהרה לפצוח בשיר במקום לענות לי, שרה איזה שיר ארוך, ומשום שאף בן לא יפריע לאמו באמצע שיר, לא נותר לי אלא לפנות לענייני.

"יש בעלים שפשוט יש להם מספר," אמרה לי מאוחר יותר. זה שהיא כינתה את אבא 'בעל' עורר בי תחושה שמדובר ככל הנראה באיזה ארגון שבו מוספרו בעלים, ככל הנראה כדי שלא ילכו לאיבוד.

כשכבר זכרתי את שירהּ של אימא בעל-פה, חדלתי להקדיש תשומת לב למספר. ומלבד זאת עניינו אותי יותר מספרי השחקנים בנבחרת הכדורגל, ומספרי מכוניות.

זמן קצר אחר כך, כשכבר גיששתי אחר מספר הטלפון של ילדה אחת, למדתי איך קיבל אבא את מספרו. אבא טען שזה מספר לשמיים, והוא צחק כשאמר זאת. אימא, שככל הנראה לא הצליחה להשתחרר מהפחד שעוררו בה הימים שבהם חולקו מספרים, עשתה לאבא סימן שלא ידבר על זה איתי.

אולי זו הסיבה שבגללה נבהלה, כמה שנים מאוחר יותר, כשאחותי הקטנה קתרינה ביקשה לדעת מה פירוש הדבר שאמרה עליה אחת התלמידות בכיתתה.

"מה אמרה?" שאלה אימא.

"יהודיה ערמומית," אמרה אחותי.

אימא פצחה מיד בשיר והייתה כל כך מזועזעת שערבבה שתי מנגינות. אחר כך אמרה לאחותי שודאי שמעה לא טוב. קתרינה טענה ששמעה טוב מאוד. אימא עוד המהמה כמה רגעים באי-נוחות, ואז החלה להסביר לאחותי מה פירוש המילה "ערמומית".

היא אמרה שמשמעותה דומה לזו של המילים חכמה, נבונה, פקחית, תבונית, חדה ואינטליגנטית.

היא לא שכחה להציע גם שכלתנית, הגיונית ומחושבת. אחר כך פנתה לביטויים קרובים, לא זנחה את 'ידענית' ו'חכמולוגית', ותשומת לב מיוחדת הקדישה לצירוף 'ראש לשועלים'. היא השתמשה אף בשורת דוגמאות, על מנת שאחותי תבין היטב את הביטוי.

קתרינה, שדווקא המילה השניה בצירוף "יהודיה ערמומית" לא עניינה אותה כלל, המתינה שהרצאתה של אימא תסתיים, ואז שאלה שוב לפירושה של המלה הראשונה.

"תקפצי צ'יק צ'ק להביא לחם," אמרה לה אימא, מסיטה כך באופן בלתי-מורגש את תשומת הלב מן הנושא. אחר כך הלכה לטלפן לאבא. ובגלל שעוד בימי המלחמה התרגלה לדבר ברמזים (כדי לא להסתכן, אם מישהו מאזין), דיברה כך גם בימות שלום.

אבא, מטבעו אדם פתוח ונטול יצר מְרַגְלִי, הבין אותה בדרך כלל רק בקושי. השיחה נשמעה כך:

אימא: היי.

אבא: היי.

אימא: מישהו בבית-הספר אמר לקתרינה, שהיא הזהו, מה שבזמן המלחמה... (אימא הדגישה את הזהו.)

אבא (בתמיהה): שהיא מה?

אימא: זה, מה שבזמן המלחמה!

אבא (לא מבין): זה, שבזמן המלחמה???

אימא: ישו, תחשוב קצת!

ברגעים הבאים ניסה אבי המופתע לחשוב.

אימא: (לאחר שהניחה רגע למחשבה) מבין כבר?

אבא (לא בטוח, מפקפק): שהיא מה-ס.ס.?

אימא: אלוהים, איך מישהו יכול להיות כזה מטומטם!

בשלב זה החלו שני הוריי להבהיר אחד לשני מי מטומטם. אבא רצה לדעת מדוע אימא מדברת לא ברור. אז היא ניסתה לעזור לו.

אימא: הילדה ההיא אמרה לקתרינה, שהיא ההיפך מהדבר הזה, שאתה חשבת!

אבא: ההיפך?

אימא: כן.

אבא: פרטיזנית???

בנקודה זו בשיחה פקעו עצביה של אימא. היא איבדה את סבלנותה וזנחה את הרמזים. היא השתמשה בכמה ביטויים ישירים ופוגעניים, ואז דרשה מאבא שיבוא הביתה מוקדם, אם הוא כזה סתום.

אבא עדיין רצה לדעת אם יכול היה לשוב הביתה מאוחר יותר אלמלא היה כה סתום, אבל אימא התעצבנה וטרקה את השפופרת.

כשהבין אבא לבסוף במה מדובר, אמר שאין הוא רואה כל סיבה לדאגה. אימא אמרה שהיא לא מופתעת, שזה כל כך טיפוסי, והזכירה לו כי מוכרח להיות במשפחה מישהו שידאג. היא אמרה שגם לפני המלחמה תמיד דאגה ואבא לא לקח אותה ברצינות, ותראה איך זה נגמר. אחר כך ביקשה מאבא שייתן לה לטפל בכל העניין. אבא היה די מרוצה מהסידור הזה, משום שמבחינתו הייתה המלחמה מאחוריו. הוא האמין, עם זאת, שמוטב לומר לאחותי את האמת, אך משראה שאימא מתנגדת לכך, לא ניסה לשכנע אותה.

בכל פעם שקתרינה שאלה שוב בעניין, ניסתה אימא להסיט את תשומת לבה מהנושא בכך ששלחה את אחותי לקניות או לסרט. אבל אחותי, שתמיד דמתה לאימא בכך שהתעמקה בכל דבר עד הפרט הקטן ביותר, לא חדלה לשאול. אימא עשתה לה אז מינוי לתיאטרון ולסדרות קונצרטים, שלחה אותה לטיולים ולגן החיות. משלא היה בכך די, קנתה לה אופניים. קתרינה ראתה אינספור סרטים ומחזות, ידעה לזהות חיות וחצתה באופניה את פראג והסביבה.

ככל שרכבה, כן העמיקה במחשבותיה על שעניין אותה. ומשום שהייתה עקשנית, עלתה יום אחד על אופניה ורכבה עליהם אל הספרייה, כדי ללמוד סוף כל סוף את מה שרצתה.

פעם אחת, בדיוק כששתיהן חזרו מהכנסייה, שאלה קתרינה את אימא אם יש לה בכלל מושג שגם ישו היה יהודי.

"בבקשה ממך, על מה את מדברת שוב?" נבהלה אימא, ומשום שלא רצתה להשאיר את בתה עם מחשבות כאלה, סיפרה לה כי גם בן האלוהים הוטבל לנצרות.

"אהה," אמרה אחותי. "וגם לו זה לא ממש עזר".

חיים ציגאן הוא שם העט של קרול אפרים סידון, סופר ומחזאי שספריו “חלום על אבי” ו”חלום עליי” הפכו בשנות השבעים לספרי פולחן ולקולו של דור. קרול סידון הוא גם רבה הראשי של צ’כיה, חובב גדול של ספרות מד”ב ועולמות חלופיים. בשנת 2014 הוא הפתיע את עולם הספרות הצ’כי ברומאן האדיר “שיטת אלטשול”, הכרך הראשון בסדרה בת ארבעה ספרים. עוד על סידון ועל פרשת חיים ציגאן אפשר לקרוא בכתבתו הנהדרת של יוני רז פורטוגלי במוסף כלכליסט. בשנת 2019 זכה סידון בפרס המדינה לספרות, ובעקבות זכייתו שוחחתי עליו עם מיה סלע ויובל אביבי בתוכנית “מה שכרוך” - ראו למטה. לבקשתו של סידון תרגמתי בשנת 2015 פרק מן הרומאן, ואני מביא אותו כאן. בשנת 2019 העלה תאטרון מלנקי בתל אביב קריאה מבוימת של “שפירא”, המחזה הידוע ביותר של סידון, גם כן בתרגומי.

---

הלוויה יהודית, מתוך “שיטת אלטשול”

מעטים נסעו באותו ליל דצמבר ברכבת הבינלאומית המהירה שחצתה את צ'כוסלובקיה הקומוניסטית. בקרון המחלקה הראשונה ישבו לכל היותר חמישה נוסעים, ובשאר המחלקות לא יותר מחמישה עשר נוספים. באחד מתאי המחלקה השנייה, שמוקמה לפני קרון המסעדה, ישבו יחדיו שני גברים. ליד החלון, בעניבה אדומה מעוטרת כוכבים בכחול-בהיר, ישב צעיר שהיה בדרכו חזרה מביקור אצל אמו באיטליה; ומולו, בחולצת פסים כחולה ששרווליה מופשלים, רגליו מחוץ לנעליו החומות, ישב מירֶק צְ'טְוֶרָאק. הוא היה גבר חייכן בן שישים וחמש ששערו צהבהב ועל ידיו נמשים זהובים כפירורי לחם על קרפיון של חג המולד. הוא גלגל והפשיל את מכנסיו האפורים המגוהצים, כדי לשמור על קפליהם, ורגליו הגרובות גרביים כחולים נחו על המושב שמולו, לא רחוק מן הצעיר. את מקטורנו תלה לצדו על קולב מתקפל. כסוכן נוסע ראוי לשמו בתחום הבדים, היה תמיד מוקפד ומסודר. הוא חזר עתה מן הקונגרס היהודי בבאזל, שבו דנו רבנים בנושאים שאותם לא הבין ושממילא לא היו מעניינו. אבל מישהו מהקהילה היהודית הרי חייב להשתתף באירועים כאלה במערב, והדבר לא באמת סיבך לו את החיים יותר מדי. אלא שכעת ניסה להירדם.

כחצי שעה לאחר שיצאה הרכבת ממינכן החל הצעיר שליד החלון להתפתל. "אלוהים, איך שאני צמא!" הוא נאנח, "איך שמתחשק לי בירה!"

צ'טווראק לא אמר דבר ורק בחן בעפעפיים סגורים למחצה את הצעיר, שחיטט בארנקו.

"אדון, כמה יכולה לעלות בירה בקרון המסעדה?"

"חמישה מארקים," ענה צ'טווראק מבלי לפקוח את עיניו.

"אפשר לחיות עם זה," אמר הצעיר. "בירה אחת ואני חוזר. תשים לי עין על המזוודה?"

"כמובן."

הצעיר תחב את הארנק אל כיס החזה והתרומם. צ'טווראק אסף את רגליו תחתיו כדי שיוכל לעבור, אבל הצעיר התיישב שוב.

"לא, אני לא משלם שלוש מאות קורונות על בירה," חלק עמו את מחשבותיו. "אני אחכה עד שנגיע לפילזן ושם אשתה בירת פְּרַאזְדְרוֹי בעשרים!"

עד תחנת חֶבּ – הראשונה מעבר למסך הברזל – היו לו עוד שני התקפים כאלה, ובחבּ עצמה התקף שלישי ורביעי, מכיוון שהרכבת עמדה שם זמן רב בתחנה. בכל זאת התגבר בכל פעם ושב והתיישב במילים: "אחכה עד פילזן".

בשעה עשר בערב נכנסה הרכבת הבינלאומית המהירה אל תחנת פילזן. הצעיר זינק אל המסדרון שבין התאים, פתח את החלון והתכופף החוצה בקוצר רוח. אלא שהתחנה המוארת-בחסכנות היתה ריקה מאדם. על קירותיו של אולם הנוסעים תלויות היו כרזות אדומות ועליהן, באותיות צהובות, סיסמאות בדבר ידידוּת הנצח עם ברית המועצות. אך הקיוסקים שבהם מכרו בירה היו סגורים, והמלצרים ממסעדת התחנה, שאותם ראה בחלומו צועדים ושוב על הרציף, נושאים מגשים עמוסי כוסות מטוללות של בירה זהובה, לא נראו עתה בשום מקום. נדרש לצעיר רק חודש אחד בעולם הנורמלי, חשב צ'טווראק, וכבר שכח היכן ביתו.

הוא התרחק מן החלון במסדרון והכריז בהלם: "פילזן – עיר הבירה!"

צ'טווראק נעל את נעליו ויצא אליו אל המסדרון.

"בעוד שעה תהיה בפראג," ניחם אותו בעודו מביט בשני חיילים חמושים שהובילו אזרח על רציף התחנה. האיש אחז מזוודה בידו האחת, בשנייה החזיק רשמקול ועל ראשו היתה כיפה סרוגה. כשהבין לבסוף את מי הם מובילים, נסוג צ'טווראק במהירות מן החלון אל הקרון, כדי שלא יבחינו בו מבחוץ.

"הם כנראה תפסו את הבחור הזה ברכבת שלנו," נכנס הצעיר אחריו אל תוך התא והניד בראשו בצחוק. "הוא לא אידיוט? להיות נוסע סמוי ברכבת מהקפיטליזם אל הסוציאליזם?"

צ'טווראק החיוור הביט בו ברחמים. "נו," אמר, "אנחנו עוד היינו צריכים לשלם על הכרטיס".

כל הלילה חקרו בפילזן את משה, אבל לא הוציאו ממנו שום דבר פרט לכך שאשתו נפטרה והוא נוסע להלווייתה. ביום המחרת לקחו אותו לפראג וחקרו אותו שוב עוד פעמים רבות. הסגן ואגנר, שהכיר אותו הכי הרבה זמן, היה משוכנע שבלומנדורף סובל מלקות שכלית, אבל אין פירושו של דבר שהוא לא הציג לו שוב ושוב את אותן השאלות, עבור איזה שירות חשאי הוא עובד. גם הפסיכולוג שנקרא למקום הסיק בסבירות הגבוהה ביותר האפשרית כי בלומנדורף אינו משקר. הוא העיד ללא כחל ושרק על התנאים במחנה הפליטים בקרלסרוּהֶה ועל כל החקירות שעבר מאז שהגיע לגרמניה. על פי מידע שנמסר להם ממקורות אחרים, היתה עדותו אמת. בכל זאת אי אפשר היה לשלול את האפשרות כי הנאיביות שלו היא רק העמדת פנים, ושהלכה למעשה נשלח בחזרה אל הרפובליקה הסוציאליסטית של צ'כוסלובקיה בידי השירות החשאי האמריקאי, הגרמני או הישראלי.

ככל שהדבר נוגע למשה, הוא כבר תכנן מראש את הקרב על קבורתה היהודית של רעייתו, והדברים התפתחו בדיוק כפי שדמיין. הוא הניח שימצאו אותו בקרון, ואלמלא הריח אותו הכלב היה בהכרח מסגיר את עצמו. הוא ניסה לנצל את החקירות כדי לשמוע מוואגנר כיצד מתה לודמילה ואם אין מישהו שאחראי למותה. רמיזות כאלה לא נשאו חן בעיני ואגנר: הוא עצמו עשה למענה כל שהיה ביכולתו. הוא הורה להעביר אותה מבית החולים במוטול אל בית החולים הצבאי בסטר'שוביצה, שבו מטופלים רק אח"מים והוא מצויד במיטב המכשירים המודרניים, אך הכול היה לשווא. "הלוא הבטחתי לך שנדאג לאשתך," הביט בו בעיני אלכוהוליסט לחות, "ואנחנו מקיימים את הבטחותינו".

היתה זו בעיה שהדרג הנמוך פשוט לא ידע להתמודד עמה. בלומנדורף היגר לגרמניה כחוק, כך שלא היה אפשר לתפור לו סעיף של יציאה בלתי חוקית מן הרפובליקה. אך הוא לא היה כבר אזרח צ'כוסלובקיה, וכך – חרף העובדה שביקש מקלט פוליטי בארץ קפיטליסטית – גם לא יכלו לתפור לו בגידה. חציית הגבול בניגוד לחוק על ידי אזרח זר בהיעדר אישור רשמי וללא ויזה בתוקף – זה עשוי היה לפתוח פתח לגירוש, אלא שהוא לא היה אזרח של אף מדינה והם לא יכלו לשלוח אותו לגרמניה, שכן טרם קיבל שם מקלט. הדבר היחיד שיכלו להדביק לו היתה נסיעה בשחור ממעבר הגבול עד חב, ששם שלפו אותו מתחת למושבי המחלקה הראשונה...

ההתרחשויות סביב שובו אילצו את אנשי הפוליטבירו של המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית להיפגש בדחיפות ולהחליט מה לעשות. בסופו של דבר נתקבלה הצעתו של הפסיכולוג החברתי אוז'דניק: ינהגו בו כבסוכן של השירות החשאי הצ'כוסלובקי שנקרא בחזרה אל המולדת לאחר שביצע את משימתו, ועל האֶס.טֶה.בֶּה הוטל להכין את בלומנדורף לקראת השימוש שייעשה בו בתקשורת.

כשסיפר לו על כך ואגנר, התעקש משה ביתר-שאת כי יסכים לכך אך בתנאי שרעייתו לא תישרף כפי שמבקש אביה, אלא תיקבר באדמת בית הקברות היהודי החדש אשר ברובע אוֹלְשַאנִי. בסופו של דבר נענו לבקשתו, אך ההלוויה נקבעה רק ל-2 בינואר, אחרי שמשה יתייצב מול המצלמות וידווח על התנאים האיומים במחנה הפליטים אשר בקארלסרוהה, ועל התנהלותם האכזרית של הפקידים הגרמנים והאמריקנים בעניינו של הצ'כי המבקש מקלט פוליטי. הוא שוחרר מבית המאסר ברוזיניה ביום שני, מפני שביום ראשון חל ראש השנה הנוצרי, ולא ראוי היה לשחררו לפני שידור התוכנית שנועדה להניא אנשים מהגירה. אחרי שבדקו את החפצים שבמזוודתו חקרו אותו עוד בעניין התפילין, והוא סיפר להם שוב שנועדו לתפילה. כשנפרדו, בישר לו ואגנר כי יוכל להמשיך ולהשתמש בדירתו, וכי הוא ידאג לכך שמשה יירשם כשוכר. המפתח היה בינתיים בידי חמיו של משה, שהתגורר בדירה מאז מתה בתו. אחר כך החתים ואגנר את משה על הסכם שתיקה וליווה אותו למטה אל הכניסה. רק שם מסר לידיו את תעודת הזהות החדשה שלו. הופיעה בה התמונה שצולמה כשעוכב בפילזן.

"אל תשכח לחתום על התעודה," עיווה ואגנר את פניו בזלזול, "ולהתראות אחר הצהריים".

משה עמד לפני בית הכלא. הוא חשב ללכת לארוחת צהריים במסעדת הקהילה היהודית ולאכול סוף סוף כמו שצריך. בתא המעצר אכל רק לחם, ושלה כופתאות מתוך רוטב. קודם כל שטף אותן במים מן הברז שזרם לשירותים, ואחר כך ניגב אותן בשרוול. אך כשדמיין לעצמו איך יסתכלו עליו כולם בקהילה, עבר לו התיאבון. כל החברים והמכרים יראו בו מרגל קומוניסטי והוא אפילו לא יוכל לשכנע אותם בטעותם. על כן הלך ברגל עם מזוודתו ועם הרשמקול אל מרכז העיר. הדרך מרוזיניה היתה ארוכה, אך הוא לא מיהר לשום מקום. נותרו עוד חמש שעות עד להלוויה.

בהלוויה שהתקיימה בבית הקברות היהודי החדש, שהיה מושלג קלות, השתתפו בדיוק עשרה יהודים, כדי שיהיה מניין ומשה יוכל לומר קדיש. עובדה זו, והשעה המאוחרת טרם דמדומים, היו תוצאתו של ההסכם שבעל-פה עם ואגנר. פרט לאחראי על בית הקברות, לחזן ולחמשת האדונים הזקנים מבית הכנסת אלטנוי, היו שם גם מנהל המוזיאון צ'טווראק, וחמיו של משה. הסגן ואגנר – למרות שככל הנראה היה גם הוא יהודי – לא נכלל במניין. תחת זאת ניצב בשערו של בית הקברות וסימן את שמות הנוכחים.

האדונים הזקנים נהגו במשה בהתחשבות. אף מילה לא נאמרה בעניין הופעתו בטלוויזיה ואיש לא התפלא שהוא שוב כאן. הטקס החל בשלוש בדיוק, ובשלוש וחצי כבר נגמר הכול. משה, חמיו וצ'טווראק פסעו לאיטם אחרונים.

"עכשיו תגיד לי רק אם זה היה שווה הכול," שבר שפיץ את השתיקה.

ב-21 באוגוסט 1968 נופף הקומוניסט השרוף הזה לטנקים הרוסיים, והשניים נכנסו לוויכוח כבר בזמן סעודת החתונה. מאוחר יותר התפתחה מריבה גדולה עוד יותר, כשמשה העז לומר שהשואה היתה עונש מאלוהים על כך שיהודי אירופה הפרו את בריתם עמו. שפיץ הבין את הדברים כאילו ההצטרפות למפלגה הקומוניסטית היא הגורם לשואה, ובסופו של דבר זה בדיוק מה שמשה חשב; מאוחר יותר חשב להתנצל, אך דחה זאת שוב ושוב. גם מסיבה זו העביר ברחוב את יום שני כולו, לפני ההלוויה.

אלא שעתה לא היה בטוח כיצד עליו להבין את שאלת חמיו.

הוא ענה לו בשאלה. "למה אתה מתכוון?"

"נו," התנשף שפיץ, "אם זו באמת הסיבה שבגללה חזרת, אז מה השגת בעצם? שהיא שוכבת באדמת-קודש? זה מה שמספיק לך כדי להיות מאושר? הרי אפילו דמעה לא הזלת!"

"גם אתה לא," אמר משה, שעקב אחריו בזמן ההלוויה. שפיץ הגוץ, לבוש מעיל גשם וברדס על ראשו, עמד לצד הקבר כגזע עץ כרות, ומעת לעת הבזיק בעיניו אל משה מתחת לגבותיו האפורות, הסמיכות.

"היה לי די זמן לבכות, חודש שלם! חודש שלם החזיקו את הילדה האומללה הזו בקרח, רק בגללך!" הטיח בו שפיץ.

"אילו הרשית לקבור אותה לפי ההלכה, זה היה יכול להיגמר מוקדם בהרבה," הצליף משה, "ואני אפילו לא הייתי בא".

"מה אתה מתכוון לעשות?"

"אל תדאג," נדחף אל שיחתם צ'טווראק, שצעד מאחוריהם. "כבר דאגנו לחתן שלך. מאחד בינואר הוא מועסק כרסטורטור אצלי במוזיאון".

"אני לא מבין," נהם שפיץ. "במקום שהמפלגה והממשלה יענישו אותו, הן מטפלות בו בכפפות של משי! כשאנחנו היינו צעירים הוא היה יושב כל החיים שלו," נבח במורת רוח. "הרפובליקה אינה שובָך שכל אזרח יכול לעוף ממנו לאן שהוא רוצה!"

"שום דבר כבר אינו כשהיה," העיר צ'טווראק. הוא ניסה לרמוז כך שאחרי מותם של שלושת מנהיגיה הסניליים של ברית המועצות פונה ההיסטוריה לנתיבים בלתי צפויים. מה שהיה בסופו של דבר טיפול הגיוני למדיי באיש זה ששב אל המדינה, העיד בעיני צ'טווראק על שינויים מהותיים שמן הראוי להיערך להם. הוא חש בעצמותיו את קריסת האימפריה הקומוניסטית.

"לא תרצה לעבור אליי לברטיסלבה?" פנה שפיץ במפתיע אל משה.

"אתה רואה," התפרץ צ'טווראק, "גם זה לא רעיון רע. לפחות שם אף אחד לא מכיר אותך".

אבל משה אמר: "לא, זה לא".

"אם לא אז לא," משך שפיץ בכתפיו הרחבות. מכיוון שכבר קרבו אל הבניין שבו, בקומת הקרקע, שכן משרדו, הוא משך את הברדס מעל ראשו העגול שצימח תלתלים לבנים קטנים וצפופים, והכריז בסרקזם: "אני מניח שכאן אני כבר לא צריך שום דבר על הראש".

"אבל כן הייתי שמח לבקר בסלובקיה," אמר משה לפתע.

"מה?" הביט בו חמיו בתמיהה.

"הייתי שמח לבקר ב... ב... בסניצָה," גמגם משה.

"אולי הממשלה והמפלגה יממנו לך חופשת הבראה בהרי הטטרה!" זעף שפיץ, אבל כעבור רגע הוסיף: "אם תרצה, תוכל לנסוע איתי. הרכב חונה מחוץ לבית הקברות".

השעון שעל מגדל הכנסייה הרבוע בסניצה הראה שמונה וחצי בבוקר. הכיכר, על בתיה הקטנים וכיפת הבארוק שבראש המגדל הגותי, היתה מכוסה שמיכת שלג אחידה. משה צעד בכיוון הכנסייה והותיר אחריו עקבות שהלכו והתרבו בשלג הנקי, כמו ציפור במגפיים. הוא עצר לפני עמוד שבראשו דמות אישה בסגנון הבארוק. בבסיס העמוד נחרטה בגסות כתובת בלטינית, שבה חזרה פעמיים המילה virgo. זה היה כרונוגרם שאותו, למרבה הבושה, לא הצליח לפענח אף לא אז, כשהיה כאן לראשונה. לא מעט שנים חלפו מאז שהקיף את הקדושה הנוצרית הזו.

בכנסיות שבפראג התרגל לאפלולית, והקישוטים המוגזמים בהן נראו לו מדכאים. קירותיה של הכנסייה המקומית היו חשופים, ואור לבן נהר פנימה מבעד לחלונות. מעל המזבח המוזהב, בזרועות פרושות, קיבל כריסטוס את פניו כשה אובד, אך למרבה המזל היו שתי ידיו ממוסמרות. לפתע, כאילו תכנן זאת מישהו מראש, שטף את משה מלמעלה מפל של צלילי עוגב. הוא נבהל, פסע אל מרכז הכנסייה והביט מעלה. הצלילים הדהדו מכל הכיוונים, אך הוא שמע צעדים מהירים מכיוון ספסלי המקהלה, ובתוך רגע נפתחה למטה דלת קטנה בקיר שמאחורי שורות הספסלים מימין. גבר גדול בכובע על ראשו ובצווארון נכנס דרכה. "ברוך ישו המשיח," הדהדה לחישתו במקדש.

משה קרב אליו והושיט לו יד.

הכומר אחז את ידו בלחיצה רכה של שתי ידיו והוביל אותו אל תא הווידוי. הוא חשב שמשה הוא כופר שימים קשים עוברים עליו. אך משה לא הקשיב למה שאמר לו; הוא הרהר, כיצד יעלה בידו לעמוד על אמיתות המעשה שחלם מתחת למושבי הרכבת המהירה, בטרם שלפו אותו משם שומרי הגבול. בתא שברוזיניה הפך בחלום הזה שעות ארוכות. אף על פי שניתן להסביר את החלום בפחד מפני מה שעלולים לעשות לו כשיתפסו אותו מעבר לגבול, הוא ראה בחלום התגלות.

שוב ושוב דימה לעצמו כיצד קושרים אותו אל לוח המתיחה ושופכים עליו מים, כדי שיגלה להם היכן החביא את גביע הכסף ולא יברח להם בשנית. מגע המים הקפואים גרם לו תמיד להרגיש כאילו מושך אותו דבר-מה בחזרה אל תוך גופו, בניגוד לרצונו. זה כאב כל כך, עד שהכאב במפרקי הירך השליך אותו שוב החוצה ומיד אחר כך, כמו שלפוחיות ציפה של הדגים, ריחף מתחת לקשתות המרתף. לא, להבא שוב לא יניח להם לשכנע אותו לשוב בעד שום מחיר, אמר לעצמו. חיים בגוף מעורר רחמים כל כך, שלעולם לא יהיה בשימוש – הדבר פשוט אינו שווה את זה. אלא שמשהו עצר בעדו מלקטוע את החיבור אליו. כמו חבל טבור דק מדק חיבר אותם, דבר מה דקיק כקור עכביש וחזק כחבל שנטווה מכסף טהור. חבל הכסף, כך הבחין, היה כפול והוביל מטה, אל נחירי אפו. הוא ידע שלא ימות כל עוד לא יפקע החבל. ממש כמו שנכתב בספר קוהלת: "עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף, וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב; וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ, וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר". אילו היה עתה מתפלל שמע ישראל, היה החבל פוקע והוא, כמו רבי עקיבא, היה נופח את נשמתו במלה "אחד". יכול היה להיות חופשי. ואז הבחין כי התקרה שמעליו עשויה דיקט. למעשה דמתה לצדו התחתון של כיסא, וכשהניח את ראשו על צדו הימני, היה שם אור והביט בו כלב. מאחוריו פסעו רגליים במגפי צבא. גררו אותו ברגלו השמאלית והוא נאחז ברגלי המתכת שבפינת מסתורו. כששלפו אותו סופסוף החיילים והוא שכב על גבו במסדרון המחלקה הראשונה, שוב היה משה בלומנדורף ושוב, השבח לאל שבמרום, לא היה לייב מסניצה.

הכומר הסיט בינתיים את הווילון הימני בתא הווידוי, ושלח ידו אל רצועת בד ירוקה, רקומה אותיות לטיניות וצלבים. "אדוני הכומר, אני..." התבונן בו משה במבטו הכן ביותר, "רסטור... ראטור".

"האל מאזין לכולם. באהבתו הנצחית ימחל לך," לחש הכומר. הוא נישק את הרדיד ותלה אותו על צווארו.

"אני רס-טו-רא-טור," סירב משה להיכנס אל התא, "ולא באתי כדי להתוודות!"

הכומר זרח באחת. "בשם פצעי האל, אתה הרסטורטור שהבטיחו לנו? הרי זה נס!" בשמחתו קרע מעל צווארו את הרדיד, אך אז נרגע, קיפל אותו בקפידה, נשק לו והניח אותו על המושב בתא הווידוי. אחר פנה אל משה ופניו זרחו שוב. "כבר בכלל לא חשבתי שזה יקרה!" אחז בו בשתי כתפיו ונענע אותו. "רסטורטור אמיתי ועוד מצ'כיה, ברוך ישו המשיח! אני פרנטישק פֶּטרָאשֶק, הכומר המקומי".

"אני משה בלומנדורף".

"אתה אפילו לא יודע איזה עונג הוא לי! אבל בוא אחריי," כרע על ברכו במעבר שבין הספסלים, הצטלב ובתוך כך השגיח שהרסטורטור לא יברח. "נאלצתי להניח את פלוריאן שלנו בחדר תשמישי הקדושה, כדי שלא יתפורר לנו לגמרי, למען האל!" הוא נאנח וגישש בידו אחר משה, נשען עליו, נשף והתרומם. צחנת אלכוהול ובצל אפפה את משה. "כל הקיץ התפללתי שלא תפרוץ שריפה, אבל השבח לאל – השנה לא קרה דבר. פלוריאן הקדוש הוא פטרונם של הכבאים, אתה יודע".

בחדר תשמישי הקדושה, שקירותיו לבנים, זרח תנור חשמלי. על השולחן המכוסה מפה משובצת בכחול ובלבן, עמדו בקבוק ללא תווית, ריק עד מעבר למחציתו ובו נוזל זהוב, וצלחת ועליה שאריות בייקון, בצל ולחם. פטראשק פתח את הארון שבו תלה חלוק הטקס שלו, כרע על ברכיו והושיט למשה בשתי ידיו פסלון עטוף סדין. "אני כבר עושה לך מקום על השולחן, אם תרשה לי. ברגע שאצליח לקום," נאנח, "הברך, הברך!" ושלח את שתי ידיו אל הדלת הסגורה בטרם התרומם. אז שם את הבקבוק ואת שאריות האוכל במקרר ונטל ממשה בחזרה את הפסל, כאילו היה תינוק עטוף.

"אז זהו פלוריאנק הקדוש שלנו," אמר בהתרגשות כשהניח את הקדוש על השולחן והסיר את תכריכיו, כאילו הציג ילד נכה לרופאו. לכל אורך גופו של פלוריאן העשוי עץ, בן המאה ה-19, השתרג בקע ארוך, ורק בקושי החזיק הפסל מעמד. "אז מה אתה אומר?" שאל בדאגה, "אפשר יהיה לתקן אותו?"

על זה משה לא חשב מראש. הכול היה מתוכנן אחרת. הוא רצה לשכנע אותו שהמוזיאון היהודי צריך לברר מידע על הגביע הגנוב, אם עודנו נמצא ברשות הכנסייה בסניצה או לא, ואם לא – לאן נעלם. תחת זאת בחן עתה את פלוריאן הקדוש, ששיני הזמן בצעו לשניים, והוא חכך בדעתו איזה נזק הוא עלול לגרום אם ינסה לתקן אותו ללא ציוד מתאים. הוא ייאלץ להתעכב כאן לפחות כמה ימים ולהביא בחשבון שבתוך שנה שוב יתבקע. למרבה המזל לא היה לפלוריאן הזה מהמאה ה-19 ערך כספי רב. אז הוא שאל אם יש בסניצה נגר.

הו, כן, יש בסניצה קואופרטיב רהיטים, הם מייצרים רהיטי סיבית פשוטים, בייצור המוני!

הם נסעו לשם באוטובוס, כי הקואופרטיב שכן בקצה העיר ולכומר לא היתה מכונית. פטראשק ישב מול משה ופלוריאן הארוז נח בחיקו, והבהיר בקול את חששותיו שמא בעל הקואופרטיב לא יבוא לקראתם. הוא היה מהגר ולא היה לו שמץ של קשר לעיר, ובנוסף לזה גם היה אוונגליסט חסר כל נגיעה לאמנות. משה השתמש ברמזים ושאל, אם אין בכנסיה עוד חפצי ערך. אלא שבעיני הכומר היתה כל הכנסייה יקרת ערך, וזו היתה אפוא שאלה שלא נוסחה כראוי. בעודו מתאר בזו אחר זו את התמונות הקדושות כולן, עקב משה אחר משחקי האור הלבן הבהיר, שנחת עליו לפרקים מבעד לחלון האוטובוס. בחוץ היה יום שמש והשמיים הכחילו נוכח הגגות הלבנים. לבסוף ירדו מן האוטובוס וצעדו בין העצים המושלגים בשביל המוביל אל הבית הנמוך שבו שכן הקואופרטיב. בבואם קיבל את פניהם שאון מסורים וריח עץ.

"אבל החפץ יקר-הערך ביותר בכנסייתנו", אמר פטראשק כשצעדו אל שטח הקואופרטיב בעד השער המקושט שתבליטיו תיארו, כמו תמיד, את נצחיותה של ברית המועצות, "היה גביע קופטי עתיק, שהעניק לכנסייה הברון ניארי, לרגל הקדשתה".

משה אמר: "ולמה קופטי?"

"אחד מאבותיו הרחוקים החרים אותו בזמן מסע צלב. הקופטים הם כת נוצרית מאתיופיה," הרצה לו פטראשק. "הם צאצאיהם של המצרים הקדמונים, אתה יודע? אבל זה עניין לדיון ארוך יותר. אספר לך הכל הערב אצלי בבית, אם ירצה האל והכל יסתיים בכי טוב עם פלוריאן שלנו. אז תתפלל; האוונגליסטים חושבים שהקדושים הקתוליים הם לא יותר מאלילים מתועבים. אתה יודע איך זה".

מנהל הקואופרטיב בהחלט לא היה אוונגליסט מאמין כמו שחשש הכומר. אבל היה לו עוד הרבה זמן עד הפנסיה, והוא חשש שמישהו ילשין עליו שהוא עובד בשחור. לבסוף נפתרה הדילמה בכך שסגר במשרדו את הכומר ואת הרסטורטור ביחד עם הפלוריאן שלהם ודידה משם כדי להביא להם סט חדש של ציוד נגרים לעבודה עדינה, ודבק בצנצנת. הם יכולים לקחת הכול עד סוף השבוע ואז להחזיר, ומברשת לדבק הם יכולים לקנות בחנות שבכיכר. פטראשק ארז שוב את פלוריאן, אחז בו בחיקו והודה ברגש למנהל, שיגמול לו האל הטוב.

הגבר צמצם את עיניו החכמות: "בשמחה, אדוני הכומר. הדבק שלך בחינם".

כך, עשרים דקות אחרי שהגיעו למקום, ישבו שוב עם פלוריאן בתחנת האוטובוס שעליה השלט 'אשל"ו – אגודה שיתופית לרהיטים וצבע', ומשה היה עני במאה קורונות, כי לפטראשק לא היה די כסף. פרט לכמה מטבעות היה זה כל רכושו. אם הכומר לא יחזיר לו את המאייה, לא יהיה לו כסף לסיגריות. על כן גמר בדעתו לא לקנות בשום אופן את המברשת, עד שפטראשק לא יחזיר לו את הכסף. אבל האחרון ראה במשה מלאך אמיתי והוא החזיר לו את מאה הקרונות כנגד חתימתו. פחדן כמו שהיה מוקדם יותר הנגר בסדנה, הוא התקשר מייד אל הבישוף בטרנאבה, כדי להודיע כי הרסטורטור הגיע, וכדי להודות לו על שלא שכח את בקשתו. משה התאבן מיד, כי במשרד הבישוף לא ידעו כמובן דבר בעניינו של שום רסטורטור מפראג, אך הבישוף הסכים לבסוף עם פטראשק, כי רוח הקודש נענתה לתחינותיו של פלוריאן הקדוש, ובעצמה שלחה את הרסטורטור.

כששב פטראשק מן החנות עם המברשת והסיגריות שקנה בפאב, מצא את משה באמצע התפילה, עטוף רדיד לבן ועליו פסים שחורים וקופסה שחורה קטנה על מצחו. מעולם לא ראה לפני כן יהודי מתפלל. הוא הניח את המברשת הארוזה על השולחן, ששורת אזמלים כבר נפרשה כעליו מסביב לפלוריאן, ובשקט, כדי לא להפריע, התיישב על הכיסא. פעם, לפני שנהרס, ניצב בסניצה בית כנסת ששרכים כיסו אותו. אחרי שסיים ללמוד בסמינר בטרנבה, קיבל את הסמכתו והגיע לסניצה כדי למלא את שליחותו, עוד הספיק לבקר במקום שכוח-האל הזה. לא היה לו ספק כי העם העיקש נפל קורבן לחרון אפו של האלוהים, אך אצבע האלוהים שנגעה בו מילאה את פטראשק אימה. הוא הקדיש לכך את אחת מדרשותיו הראשונות. הוא הזכיר את מרד קורח במשה, ואת מחתות הקטורת שנישאו בידי מאתיים וחמישים בנים בכורים, כדי להעלות בהן לאל קורבן ניחוח קדוש ולהוכיח כך כי הם – ולא צאצאי אהרון אחי-משה – הראויים לכהונה הגדולה. אז יצאה אש גדולה מאת האלוהים ואכלה את חמישים ומאתיים הגברים. אין ספק כי הדבר חזר על עצמו גם אחרי שהאל בחר את הכנסייה הקתולית להיות לו לעם ישראל חדש. נביט אפוא באותה יראת אלוהים גם בחורבות המקדשים היהודיים אחרי שהאלוהים החריבם בשל עקשותם של היהודים, ובכך התקדש בהם, ושלח אותם אל אבדונם. נביט בהם ביראת אלוהים, ויהיו-נא סימן ואות לכל הממרים את רצון האל! כך נזף במאמיניו, ועד היום סומרות השערות שעל עורפו כשהוא נזכר בדרשה ההיא. המאמינים ישבו כאילו קפאם שד, ואחרי התפילה נישקו רבים את שתי ידיו בהוקרת תודה. כשהתבונן אחר כך במשה בעבודתו – כיצד הוא מפריד בזה אחר זה באזמלים ובנקישות פטיש את סיבי העץ שהחזיקו עד כה את פלוריאן – התמלא פליאה עד כמה מיומן היהודי הזה, וכמה חרוץ. יהיה אשר יהיה, באמת אמן הוא – בכך לא היה ספק.

משה, בינתיים, התמלא דאגה מפני הרגע שבו יפריד בין שני חלקי הפסל. כדי לחברם יחדיו ביציבות יזדקק עוד למלחציים, וכאלה הנגר לא השאיל לו. אך דיה לצרה בשעתה. הזמן עבר והוא היה רק ברבע הדרך כשנזכר שהכומר חייב לו עדיין את הסיפור על הגביע הקופטי. "הבטחת לספר לי בערב מה קרה לגביע הקופטי", הזכיר לו.

"אתה רואה," חבט פטראשק במצחו, "פחות או יותר שכחתי מארוחת הערב! מה אוכל לתת לך? הרי שנינו לא אכלנו מהבוקר," הבין באימה אמיתית.

"אל תדאג מזה, אני אקפוץ לפאב," שיקר משה.

"עכשיו, באחת עשרה בלילה?"

"אני לא מפחד מהחושך".

"הרי הוא כבר מזמן סגור, איפה אתה חי?"

מה יכול היה משה לומר לו? שבקארלסרוהה היו רוב הפאבים פתוחים עד הלילה? שכאשר הורידו אותו בפילזן מהרכבת, ואז לקחו אותו למטה המשטרה, בכל זאת את הרושם הגדול ביותר הותירו בו הרחובות הריקים והחשיכה? האמנם הבין עד כמה גורלי המעבר מן הזוהר הקורן של העולם המערבי אל החשכה העמוקה, רק כששוב לא היתה חזרה? "בירה ולחם בחמאה יספיקו לי. ומאפרה!" קרא אחרי הכומר היוצא. הוא פתח מעט את החלון והדליק סופסוף סיגריה.

פטראשק חזר. אל פלוריאן והמאפרה שעל השולחן הצטרפה גם צלחת ועליה פרוסת לחם לבן, מרוחה בחמאה. בקצהו השני של השולחן התרווח הפינגווין מול צלחת עם גבינת ברינדזה, ומזג בירה לשתי כוסות. "אז מה תרצה לדעת?"

משה, הגם שלא בשמחה, כיבה את הסיגריה כי הרעב היה קשה יותר, ושלח ידו אל הלחם. "אוכל אולי... לראות את הגביע הקופטי?" שאל.

"אבל איך, מה איתך," אמר פטראשק. "בפעם השנייה כבר לא מצאו אותו".

"ומתי נגנב בפעם הראשונה?"

"אני חושב," מרח פטראשק גבינה על הלחם בכובד ראש, "אני חושב שבשנת 1538, אם אני זוכר נכון. אבל מאה שנה מאוחר יותר הופיע, כבדרך נס. למרבה הצער אבד לנו שוב ב-1739, והפעם לתמיד. לדאבוני, איני יכול להכחיש שבשתי הפעמים היו בדבר טביעות אצבע של האנשים שלך."

"בחייך!" אמר משה ונגס בלחם עם החמאה.

"לדאבוני אלו הם פני הדברים".

"איך נראה הגביע?"

"איך הוא נראה? גם זה כתוב בספרים איפשהו. נוכל להסתכל מחר. למה זה מעניין אותך?"

"בשביל חוקר אמנות, גביע קופטי בסלובקיה הוא עניין נדיר. עולות ממנו כל כך הרבה שאלות! אולי אפשר יהיה לגלות בספרים שלך מי היה הכומר של סניצה באותם הימים..."

"על זה אני יכול לענות לך כבר עכשיו: האב אנדראס יוזף רודינסקי."

"זה לא ייאמן, כמה אתה יודע," התיישב משה על הכיסא השני.

"תמיד היתה לי חולשה להיסטוריה," הודה פטראשק.

"מה אתה אומר! והאב רודינסקי היה הכומר בזמן הגניבה הראשונה או השנייה?"

"השנייה".

"ואמרת שאת שתי הגניבות ביצעו יהודים?"

"אתה יודע, היהודים המקומיים סיפרו אגדות גמורות על הגניבה השנייה, אבל הם לא היו אובייקטיביים. שניים מהם הוצאו להורג, וכשהקהילה היהודית כאן עוד היתה פעילה, הם התפללו עליהם כל שנה באחד מהחגים היהודיים. דוקטור אופנהיימר יוכל לספר לך יותר".

"הוא מכאן?"

"יהודי זקן, אבל חוץ מזה בן-אדם טוב מאוד. הוא גר לא רחוק מכאן, ברחוב הראשי, בית מספר עשר. על הדלת למטה יש לו מין קופסה כזאת על המשקוף, שהוא מנשק. לא תוכל לפספס. איך אבל קוראים לקופסה הזאת, מלוזינה או משהו כזה".

"מזוזה".

"נכון, מזוזה".

"באותם ימים, בחקירות פושעים, עוד השתמשו בעינויים, נכון?"

"עוד דעה קדומה! הכנסייה לא היתה קשורה בשום אופן לעינויים, זה דבר ראשון, ודבר שני, אף בעל אחוזה לא היה רשאי לענות אנשים בשל נזק שנגרם לו, בלי אישור של בית הדין הגבוה. כך שאם בכלל הגיעו לכדי עינויים, זה בהחלט היה באישור".

הדוקטור הזקן צפה בו כבר מרחוק, מחלון הבית בן שתי הקומות עם המזוזה על הדלת. הוא עמד כך בחולצת טריקו ליד החלון הפתוח בקומה השנייה והביט למטה אל הרחוב. אי אפשר היה לפספס את האיש הצעיר עם הכיפה הסרוגה – כמו שהכומר תיאר לו אותו בטלפון. הוא קרא לו ואז המתין לו בחלוק בראש המדרגות. על חלוק המשי שצבעו כחול כהה, שאותו קשר במהירות מעל החולצה, היו רקומים ביד פרחי חבלבל ורודים. כשחש משה את ידו הקטנה באופן בל-ייאמן, פרפר ליבו בחזו.

דירתו של הרופא הזקן ידעה ימים יפים יותר והיתה שמורה כאילו רוהטה רק לא מזמן. למרות גילו היתה מחשבתו של הרופא צלולה, והוא עצמו נעים הליכות. הוא נמנה על היהודים הספורים מבני המקום ששרדו את המלחמה ולא היגרו לחוץ-לארץ או לישראל. בכל בוקר נסע על אופניו אל המרכז הרפואי שבו עבד חרף היותו בן שמונים ושתיים. הוא היה גאה ביותר ביכולתו לתרום. כשהוביל את האורח אל הסלון, ולמד כי הוא מתעניין בסיפורה של הקהילה היהודית במקום, כרע לפני דלתות הזכוכית של ספרייתו ופתח את מנעולו של הארון התחתון. הוא הוציא ממנו קלסר גדול עטוף בנייר משי, והניח אותו על השולחן.

"זה דבר נדיר ביותר," אמר והסיר את עטיפת הספר, "עותק של המעמאָרבוך העתיק מהמאה
ה-16, לזכר רבנו הגדול משה פרק זכרונו לברכה. הבט," הפך כמה דפים, "הנה 'אל מלא רחמים' לזכר המעונים".

משה הפך לאט את הדפים בחזרה. "מתי הגיעו יהודים לסניצה?"

"איש כמובן אינו יודע". קולו נשמע שמימי כרוח בגן-עדן. "בדרום-מערב סלובקיה חיו יהודים הרבה לפני שסניצה הוקמה, עוד בימי הביניים". הוא דיבר על הלגיון הרומאי החמישה-עשר שנשלח לכאן לנוח אחרי כיבוש ירושלים בשנת 70. החיילים סחבו איתם הרבה עבדים יהודים כשלל מלחמה, כמו שעשו גם בקלן שעל הריין, שלשם נשלחה בפקודה המחצית השנייה של הלגיון. עבדים אלה בנו תעלות מלבנים שעליהן סמל הליגיון – תעלות לאספקת מים ל-Statia הרומיות, שהתגלו בתחילת המאה העשרים בידי הארכאולוג גנירס. וחוץ מלבנים, כדים עתיקים, קערות וחרבות, נמצאו גם שתי מנורות תלויות בנות שבעה קנים.

"האדון הכומר אמר לי," קטע אותו משה, "שבשנת 1739 היה כאן משפט בעקבות גניבת גביע יקר ערך, שבה היו מעורבים חברים בקהילה היהודית. זה נכון?"

"את האירוע הנורא הזה נהגנו – כל עוד התקיימה כאן קהילה יהודית – להזכיר מדי חג שבועות באמירת שני 'אל מלא רחמים' שהראיתי לך," אמר האדון הזקן בתוכחה. הוא פתח שוב את המעמאָרבוך ותרגם עבורו מילה אחר מילה את התפילה לעילוי נשמת היהודים המעונים שהוצאו להורג. "יש לי ספריה שלמה על זה! זה היה רצח של חפים מפשע! דמם על ידיהם!"

ידיו של משה הזיעו מהתרגשות למשמע הדברים. "ספריה שלמה? כאן?" הצביע על המדפים.

"ועוד איך. הרי אני היחיד שעוד יכול לשמר את הזיכרון, מי עוד ידאג לזה? רק שגם בספרים אי אפשר למצוא הכול. אבי המנוח עוד הכיר אישית את הרב הגדול משה פרץ והוא הכיר את הטרגדיה של יהודי סניצה כפי שנמסרה בעל פה. אבל בוא נכין לנו תה, מה דעתך? אני רואה לפי הכיפה שלך שאתה בחור דתי. אני מוכרח לומר שאני עצמי כבר לא שומר כשרות, למרות שבחזיר אני לא נוגע. אבל תה לא יכול להזיק לנו," הוא נעלם במטבח. "ומה הוביל אותך אל הכומר הזה שלהם?" שאל אותו משם.

"הוא הזמין אותי לתקן פסל".

"תיזהר ממנו, בחורצ'יק, הוא אנטישמי," אמר לו הרופא מן המטבח. "היתה לו כאן דרשה אחת, שאחריה העניינים כמעט הגיעו לכדי פוגרום. יכול להיות שאלמלא הוא, עוד היתה כאן היום קהילה יהודית".

הוא חזר עם תה ועם עוגיות ישראליות. "כשר באחריות. אתה רואה, כאן יש אישור, מארץ-ישראל. יכול להיות שהוא אפילו לא התכוון להזיק, אבל יצאה מזה סערה רצינית. המשטרה נאלצה להתערב ואת פטראשק כמעט שפיטרו. מצד שני זה התאים בדיוק לקומוניסטים, שלא היו טובים יותר, והם שיחררו לחופשי את כל מעוררי השנאה הגזעית, כולל את שמש הכנסייה המשוגע, שהוביל את הפוגרום".

משה התבונן באצבעותיו הזריזות ובעורו הקמוט, המוכתם בהרת, כשמזג תה אל ספלי פורצלן קטנים מהסרוויס.

"כשהרב משה פרץ סיפר את סיפור העינויים, תמיד היה פותח בכך ששמע אותו מפי סבו, שבעצמו היה עד לאותה הוצאה-להורג איומה. על פי הגרסה הזו, ראשיתה של הטרגדיה – כמו שמקובל – באישה. יהודיה יפה משאשטין בשם שיינדל, שנישאה ליהודי בן סניצה ובאה לכאן בעקבותיו. ליהודים העשירים היו אז משרתים נוצרים ואחד מהם העז לעשות תנועה לא ראויה, אז הגברת שיינדל נתנה לו סטירה על הפרצוף. השופט הטיל עליה בשל כך קנס כספי בגובה דוקאט אחד, ובנוסף גם נגע בה בלי משים. שיינדל לא היתה רק אישה יפה אלא גם אינטליגנטית. היא לא הסגירה דבר כלפי חוץ ושאלה את השופט מה גובה הקנס שצריך אדם לשלם אם סטר לאחד האצילים. כשאמר לה שעשרה דוקאטים, השליכה שיינדל את הסכום על השולחן והכניסה לו בוקס הגון. וכך החלה הטרגדיה. השופט, בגלל שהיה אדם נעלה, לא רצה לנקום באישה על דבר פעוט כזה. אבל הוא כן נשבע שבהזדמנות הראשונה ישלמו על כך תחתיה כל היהודים בני המקום. ההזדמנות הגיעה כשנגנבו אותם שרידי-קדושים אומללים. זה היה הוא שכשהסתיימה התפילה ביום שבת בצהריים, הביא אל בית הכנסת את פטראשקה הגנב, כדי שיצביע על משתפי הפעולה שלו מבין קהל היהודים שיצאו מבית הכנסת. כך תפסו לצד לייבל סלומון גם את שליח הציבור מוזס, שלזכרו מוקדשת אחת מתפילות 'אל מלא רחמים', ושלא היה לו כל קשר לגניבה".

"פטראשקה?"

"אתה רואה? בכלל לא עלה בדעתי שהכומר הוא בן משפחתו. וכך שילמו כל היהודים את מחיר החבטה שספג השופט הנעלה, כמו שהמן ביקש לנקום בכל היהודים כולם על כך שמרדכי לא כרע בפניו ברך," נאנח הרופא. "התלייה התקיימה בראש גבעה, בקרבת הדרך המובילה מסניצה להוליץ'. הרב משה פרץ סיפר, שהיהודים המעונים ביקשו מן התליין לשים על ראשם את כיפותיהם, כי לא רצו לומר שמע ישראל בראש גלוי. זה אושר להם וכך נפחו את נשמתם תוך שהם עומדים על חפותם עד הסוף ממש. את גופותיהם שרפו, כך שאין להם אפילו קבר. אפילו לפני השואה זה כבר נראה לנו כמו הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות ליהודי".

"ולייבל סלומון הזה," שאל בקול רם, כדי שישמע אותו האדון הזקן, "הוא שרד את זה בסוף?"

"לא לא," הניד הזקן בראשו.

"אז למה לא התפללתם גם עליו?"

הרופא הביט בו, ביקש לענות לו, אבל אז חזר בו ומשך בכתפיו. משה הסיק מכך, שללייבל סלומון היה בכל זאת איזה קשר לגניבה.

לאחר שובו מסלובקיה התחיל לעבוד במוזיאון היהודי. מנהלת מחלקת הרסטורציה, שאותה הכיר היכרות שטחית – צעירה רזה ואדישה עם עיניים כחולות גדולות – אמרה לו שיוכל לבחור על מה ברצונו לעבוד, והוא שאל אותה, אם אין להם משהו של פרנק רוזנפלד. שוב היה לו מזל, כי המוזיאון הכין תערוכה מיצירותיו. הן אוכסנו בינתיים בבית כנסת מחוץ לפראג, והוא נסע עמה לשם להביט באוסף. הוא בחר דיוקן עצמי של הצייר. העובדה שהוא ישן במקום-העבודה לא הפריעה למיכאלה, וכשהגיעה בבוקר והוא עדיין ישן, החליקה מעליו בזהירות ומעולם לא העירה אותו. זמן מה עוד תירץ את הדברים בכך שצובעים את דירתו, אך מועד שובו אל הדירה הריקה ברחוב סאזאבסקה הלך והתקרב ללא רחם. אי אפשר היה לדחות זאת לעד, וכך, בתנועה מיומנת, לחץ על מתג האור שמעל ארונית הנעליים.

עכשיו יהיה זה גם קברו שלו. לקבר היה חדר כניסה ולצדו שירותים שניתן היה להפוך לחדר אמבטיה, והיה חדר אמבטיה שניתן היה להפוך למטבח, משמאל לחדר הכניסה היה מטבח שהוסב לחדר אורחים, משמאל לכניסה היה סלון גדול שהוסב לחדר שינה גדול ולסטודיו שלו, ובסוף, מאחוריו, היה חדרה של לודמילה, שאליו לא נכנסים סתם כך.

מחדר הכניסה עבר אל החדר הגדול. מחוץ לחלונו נשקף, קרוב, חלון הדירה שמעבר לרחוב. בכל מקום מסביב ניצבו ארגזי ספרים, והספרייה שאותה בנה במו ידיו מקורות ולבנים היתה ריקה כמעט לגמרי. הכל היה כפי שעזב אותו כשנאלץ לעקור לגרמניה. מיטת-יום עמדה מוצעת למרגלות החלון. השמיכה היתה סתורה כפי שעזבה אותה לודמילה כשקמה, לפני שלקחו אותה אל בית החולים, אבל אז נזכר ששפיץ הזקן ישָן כאן. גם שולחן העבודה הארוך של משה נותר מבלי שנגעו בו. נדמה היה לו, שלודמילה ביקשה לשמור כאן על נוכחותו הוירטואלית, עד שעזבה בעצמה.

אחר כך הלך לישון במה שכינו 'חדר לאורחים'. אבל כעבור חצי שעה שב אל החדר הגדול וניגש לעבוד על דיוקנו-העצמי של רוזנפלד, כי לא הצליח להירדם. רוזנפלד נראה בו בן שמונה-עשרה לערך. פניו נדמו רציניות, אך משהסיר משה את הכיסוי מחלק פניו התחתון נגלו פני צעיר ולו ברק אופטימי בעיניו. כבר במחסן הבחין משה שמשהו אינו כשורה עם הפה שלו. כמעט בטוח שהוא צייר אותו מחדש כמה פעמים, ובקצות הפה הצטברו על כן שכבות צבע רבות. הוא היה סקרן לדעת מה ביקש להסתיר בכך. הוא התקשה לעמוד בפיתוי להסיר את השכבות. הוא קיווה להשיב למוזיאון דיוקן עצמי של עלם נפעם מן החיים, במקום רוזנפלד צעיר הצופה בזוועות המתקרבות. נו, אמר לעצמו, צריך ענבים יפים כדי ללכוד שועל שמן. לפתע עלה בדעתו כי בכל אותם רגעים שהרהר עתה בדיוקנו של רוזנפלד, חש בבירור בנוכחותה של לודמילה מעבר לקיר שהפריד בין שולחן העבודה שלו וחדרה. כך העבירו את לילותיהם, כל אחד מעברו השני של הקיר. הוא עבד כאן על איזו הזמנה, והיא לרוב ישנה כבר. לעתים קראה לו משם: "בודולינק, בודולינק, תוכל לרכוב לי על זנבי![1]" ואחרי שהרכיב אותה על זנבו נרדמו יחדיו לקול קרקושו של החלון, אשר רעד מטרטור חשמליות בשדרות וינוהראדי השוממות. רגע קצר עוד האמין לאשליה ואחר כך הבין כי מצדו האחר של הקיר לודמילה כבר איננה, ולעולם שוב לא תהיה.

וקרה גם שפגש אותה ברחוב. תמיד שכח באותו רגע שאינה בין החיים. הדבר היה עולה בדעתו בין-רגע, ובכל זאת עוד נדרש לשכנע את עצמו שאין זו לודמילה. הוא חשב על כך רבות כשהיה הולך לבקר את קברה. בהתחלה לא הבין מה יש לשארי-בשר לחפש במקומות האלה, הוא עצמו מעולם לא פקד שום קבר, לא היה לו את קברו של מי לפקוד. מהרגע שבו הצטרף לקהילה היהודית, החל להדליק נרות לזכר הוריו והתפלל לעילוי נשמתם – יותר מזה לא ידע עליהם. בקופסאות של הוריו המאמצים אמנם מצא תמונה של זוג שעוּן על אלפא רומיאו קבריולה ומחייך למצלמה, והוא הניח כי תמונת הוריו היא, אבל אימא אמרה שאלה לא הם. הקבר שבו נחה לודמילה היה הוכחה לכך שאמנם מתה. במובן זה – עם הקבר שאליו יכול היה ללכת – נדמָה עתה בעיני עצמו לעשיר גדול.

הוא עמד עדיין ללא מצבה, רק תלולית אדמה על ארון. בהתחלה ניסה שלא לחשוב מה קורה שם למטה לגוף האהוב, אך משהמחשבות על התפרקות הגוף שוב לא רדפו אחריו גם לא בחלומותיו, תפש את עצמו לעתים קרובות כשהוא מדמיין אותם שוכבים שם זה לצד זה. המחשבות הריקות הרגיעו אותו. הוא לא התבונן רק בתלולית באדמה; הוא תפש את כל מה שמתרחש מסביב לקבר. השתנתה עצמת האור והזווית שבה נח, וכשהפשיר השלג – מיום ליום צמח עשב מסביב לקבר. כעבור כמה ימים שם לב כי העשב כבר קנה לו אחיזה בין האבנים שעל הקבר. לעתים שמע קולות של אנשים שהלכו בשביל הראשי לפקוד את קבריהם. ציפורים ביקרו אותו. הן סקרו אותו בין ניקור לניקור ואז דילגו הלאה או שהתעופפו משם עם שלשול במקורן. כל כך הרבה חיים מסביב! אף על פי שלא בחר את מקום מנוחתה של לודמילה בבית הקברות, היה זה המקום הטוב מכל. היתה במוות שלווה נפלאה. היה יפה כאן. כשפוטר המוות את האדם מגופו, הוא פוטר את נפשו גם מכל רסיס של אנוכיות, ואדם טוב באמת הוא אדם מת.

לעתים ביקר אצלו מר גוּבּי, התיישב לצדו וניחם אותו: שידע בחייו אושר רב, שהשמיים העניקו לו אישה חטובה, ובשמחה גם גלש לפרטים. הוא לא ניסה בשום אופן להתחסד, אבל מצד שני לא היה בכך שום דבר גס. הוא שיבח את אדונָי על כל מה שסיפק לגבר בנשים. משה הבין בתוך כך שאינו שונה ממנו במיוחד, וגישתו-לחיים של הזקן הצליחה לפטור אותו במובן מסוים מתחושת האשמה. חבל רק שלא היו להם ילדים והדבר הותיר אותם אדישים למדי. הם הניחו בתמימות כי יש להם עוד די זמן.

אלא שאחרי חג השבועות קרעה את משה מטירוף-הארכיב השקט שלו הצעתו הבלתי-צפויה של צ'טווראק: לנסוע, בתור הרסטורטור של רוזנפלד, להקמת תערוכה מיצירותיו – בירושלים! זו היתה הצעה שלא יכול היה לסרב לה, למרות שהדבר בהחלט לא הסתדר לו עם לוחות הזמנים של מחקריו. אבל יש בכלל זמן מתאים? מובן שהסכים, למרות שפירושו של דבר שהוא יצטרך להגיש בין היתר בקשה לדרכון ולאישור נסיעה לישראל. צ'כוסלובקיה ביטלה את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, ושגרירות ישראל הקרובה ביותר – שבה צריך היה להגיש בקשה לויזה – היתה בוינה. פגישה עם הסגן ואגנר היתה עוד פרט בלתי נעים שנכרך בנסיעה.

ואגנר אסף את משה מחדר השוער ועלה עמו במעלית אל הקומה הרביעית, שמשה טרם ביקר בה עדיין. שתיקתו, המסדרון הריק, והעובדה שהושיב אותו באיזה תא והשאיר אותו חצי שעה לבדו – כל זה הותיר על משה רושם מדכא להפליא. ואגנר חזר לבדו, נהג בכובד ראש ולא הסתיר כלל את עצבנותו. הוא הניח על השולחן שביניהם קלסר ירוק ועליו כתובת בכתב יד, ונאנח ארוכות.

"אני לא צריך לספר לך שעוברים עלינו ימים קשים," אמר. "כל כך קשים, שזה יהיה הסוף שלנו".

לפתע נשמעה זעקת אישה מהמסדרון.

ואגנר הקדיר פנים, קם ופתח את הדלת, כך שהצעקות נשמעו טוב יותר.

"מה כל הצרחות האלה?" בחן לרגע את המסדרון ואחר כך שוב סגר את הדלת. הוא נותר עומד בחוסר-וודאות ועפעפיו קפצו בעווית עצבנית. "הפקודים שלי חושבים שיש לך איזו מחויבויות כלפינו. אתה לא יכול להכחיש שנהגנו בך באופן יוצא מן הכלל. או שלא?" הוא התיישב. קול האישה המשיך לילל.

משה לא הבין על מה הוא מדבר.

"תראה, היתה לנו הבנה. כשאשתך מתה," השליך על כתפיו ז'קט משובץ, "ואתה חזרת הנה, עזבנו אותך בשקט. אפילו סידרנו לך נסיעה לישראל, ואתה יודע בעצמך שלא לחצנו עליך. אבל עכשיו אנחנו זקוקים לעזרתך".

"לעזרה שלי?"

הוא תיחקר קצת את בלומנדורף אם אין בכוונתו להישאר בישראל, ודאג שיבין שהבוסים שלו לא יתנגדו לכך (בתנאים מסוימים). הוא רמז ששינויים גדולים בדרך, ולא שלל את האפשרות שהקשרים הדיפלומטיים עם ישראל יחודשו. יש אנשים בסביבתו, אמר, שינסו למנוע את זה בציפורניים, וההנהגה החדשה של המפלגה תצטרך אנשים נאמנים בישראל. במלים אחרות, אין להם שום התנגדות שמשה יהיה סוכן-תושב של השירות החשאי הקומוניסטי. משה לעומת זאת הבטיח לו כי הוא מבקש לשוב, בגלל העבודה שהתחיל בה.

"אהה," רשם ואגנר באדישות, "אבל את זה יכולנו לקבל רק למשך איזה זמן. עכשיו אני צריך לפנות אליך כאל אדם שיש לו אחריות לגורל הארץ כולה, העולם כולו".

"אפשר להדליק כאן?"

"כמובן. אני אביא לך מאפרה. בינתיים תחשוב על זה".

הוא יצא, השאיר את הדלת פתוחה ומהמסדרון כבר לא נשמע שום קול. משה לא יכול היה להתאפק והוא בחן את הקלסר שנותר על השולחן שביניהם. היה כתוב שם בת שבע. אחר כך שב ואגנר והניח לפני משה מכסה של בקבוק. "לא מצאתי משהו יותר טוב. כולם בקומה כאן לא מעשנים. אז מה?"

"מר ואגנר, אני נשבע לך שאני לא מבין על מה אתה מדבר כל הזמן הזה".

"אל תגיד לי שלא ראית את כל הטרבאנטים המזרח-גרמניות האלה ברחובות. באחד הבניינים של שגרירות הרפובליקה הפדרלית של גרמניה יש לנו שלושת אלפים אזרחים של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית שמבקשים מהממשלה שלנו מעבר למערב גרמניה. והממשלה שלנו נענית להם, אתה מבין?"

"ואיך זה קשור אליי?"

"זו לא התחלת הסוף?"

"אולי," הודה משה, "אבל אני האחרון שאצטער על כך".

"אתה מסוגל להעלות על דעתך מה יבוא אחר כך?"

"מה?"

"יהיו התקוממויות אנטי-קומוניסטיות בכל הגוש הסוציאליסטי. אני יכול לגנוב לך סיגריה אחת?"

"תרגיש חופשי".

"באופן אישי זה לא נעים לי..."

"יש לי עוד קופסה מלאה," דימה משה לעצמו שהחוקר מתנצל בפניו כי לקח לו את הסיגריה האחרונה, והדליק לו אותה.

"תודה," אמר ואגנר, ושלף טופס עתיק מן הקלסר המסומן "בת שבע". הוא הניח אותו מול משה. מתחת לכותרת "שם הסוכן", לצד שמה של לודמילה, נכתב הכינוי "בת שבע". כתובתה בסלובקיה שונתה לכתובתו ברחוב סאזאבסקה. מתחת נכתבה הודאה בכתב יד וטקסט התחייבות לשיתוף פעולה פעיל עם המשטרה החשאית, כתוב במכונת כתיבה. חתימתה של לודמילה שפיצובה נראתה אמיתית, אבל התאריך היה 7 ביוני 1974 ולודמילה היתה אז בת ארבע עשרה. אחר כך הגיש לו ואגנר עוד מסמכים נוספים, לפי הסדר. הם נכתבו במכונת הכתיבה של לודמילה שבה קפצה
ה-i הקטנה. היו אלה דיווחים מפורטים על אנשים שמשה ידע שאיתם חיה לפני שהיתה איתו. על כמה מהם לא ידע. לבסוף הגיעו גם דיווחים עליו. ודאי עבדה עליהם מעבר לקיר שהפריד ביניהם, כשהוא עמל על שיחזורים. הכל מתועד ומוקלט, הוא חשב, כולל הצעקות במסדרון. הם רוצים לשבור אותי, אבל למה?

"את זה תקרא בעיון," הצביע ואגנר מעבר לשולחן, "זה נוגע גם אליך". אבל משה לא ראה דבר. "אז אני אקריא לך בעצמי. כתוב כאן שידעת היטב על שליחותך בגרמניה. זה כתוב פה שחור על גבי לבן: יידעתי את משה בלומנדורף על משימותיו בחו"ל, אך הוא הסכים להגר רק לאחר שקיבל הבטחה ללימודי דת בהיידלברג, שישמשו אף כיסוי ראוי לתפקידו כסוכן. אז אל תעשה מעצמך תמים, בבקשה ממך!"

"כל כך הרבה עבודה עשיתם לעצמכם רק בשביל לסחוט אותי?" הרחיק מעליו משה את כל הקלסר בגועל. הוא נרגע והביט לואגנר ישר בעיניים. "אתה מוכן לומר לי סוף סוף, מה אתה רוצה ממני?"

"לא אמרתי לך? אבל בטח שכן, הרי אמרתי לך: שתישאר בישראל, לא? מה עוד אתה יכול לבקש בכלל, בנאדם. אני במקומך הייתי תופס את זה בשתי ידיים!"

"ואם אסרב?"

"יש לנו מספיק אנשים שאנחנו יכולים לסמוך עליהם. אבל ממך אנחנו מצפים לזה בחינם; בוא נאמר, כסוג של פריעת חוב".

"אני יכול לפחות לחשוב על זה?"

"יש לך שבוע. למרות שזה מיותר. בינינו, אני התנגדתי לזה. אתה לא הטיפוס הנכון ואנשים מכירים אותך מהטלוויזיה! אבל ההם טוענים שאני רואה את הכל באופן חד צדדי מדי, בשביל האלה שם למעלה אני סתם איזה אידיוט סלובקי שלקח לעצמו את העבודה הזאת בשנות השישים. הם חושבים כמה צעדים קדימה, כמו בשחמט, או ככה הם מספרים לעצמם."

"מי זה 'הם'?" התפרץ משה לדבריו.

"הפסיכולוגים. בגלל זה אני גם מזהיר אותך, לבחורים האלה אין לב. אז תשתדל לא לעשות שטויות. אנחנו משגיחים עליך".

כשהוביל אחר כך את משה במעלית אל האולם שבו נח פסל ברונזה של דזרז'ינסקי על כן מכוסה בד אדום, שלח ואגנר יד אל כיס הז'קט שלו והושיט למשה מעטפה. משה היסס לפני שלקח אותה, וּואגנר חייך לפתע בעצב: "זה לא כסף, אלא משהו לחשוב עליו. אל תסתכל על זה עכשיו."

היתה זו תמונת צבע דהויה בגודל גלויה. נראו בה כמה אנשים צעירים מחייכים למצלמה. הנערה היתה אולי בת שש עשרה או שמונה עשרה. שערה היה אסוף בסגנון הרוקוקו של סוף שנות השישים. רק אז הבין שזו לודמילה, ושהחייל, שעל דרגותיו הניחה את ראשה, דומה לוואגנר. הוא הפך את התמונה ועל גבה קרא את ההקדשה שנכתבה בסלובקית, בכתב עגול וילדותי שלודמילה כבר לא נפטרה ממנו לעולם. "לסמל האהוב יוזף ואנגר, אחרי טיול מקסים בטבע, שלך, בובונת".

למרבה הפליאה לא חש משה כל מרירות. הוא יצא מרחוב סאזאבסקה אל שדרות וינוהראדי ומשם לשכונת ורשוביצה והלאה אל נוסלה. כבר שנים רבות שלא היה כאן. ובעצם דבר לא השתנה, הכל רק היה קטן יותר ובהחלט מוזנח יותר לעומת העולם שזכר מילדותו. רגע עוד שקל אם לא כדאי לפנות לרחוב שבו עמד בית הקולנוע "מורביה", שם גר דודו החורג פרנטישק, שמת בטרם עת כתוצאה מסרטן הריאות. גם כאן הסתדרו תלמידי בית הספר המקומי לפני תהלוכת הפנסים בחגיגות יום השנה למהפכת אוקטובר. הוא פנה אפוא למעלה, דרך הרחובות התלולים, אל בניין העירייה של רובע נוסלה. מימין התגוררה דודתו החורגת מז'נקה, בתולה זקנה, ובית אחד הלאה משם עוד דודה אחרת, שבעלה ניגן על כינור ותלה את עצמו. משמאל, בדירת מרתף, גרו עוד שלוש או ארבע דודות נוספות של אמו החורגת, שהיו גמדות ובהדרגה הלכו לעולמן בבתי משוגעים. כל זה היה מזמן כל כך, שפתאום כבר לא היה בטוח אם הוריו החורגים אמנם מתו או שהם חיים עדיין. אחר כך, דרך רחוב נא-קווייטניצי, שמוביל אל בית הכלא, הגיע אל כיכר הגיבורים שבו ניצב הבניין הגדול של בית המשפט, וכשעבר ליד הקצבייה, שבה היה נוהג לקנות בשר, עמד בפינת רחוב נא-פאנקראצי, המוביל ימינה אל בית הספר שלו, והלאה משם אל וישהראד.

כאן דווקא השתנו דברים רבים, בגלל הקמת המטרו. בקצהו השני של רחוב נא-פאנקראצי, מול הגן הקטן עם מגרש המשחקים, במקום שבו עמדה פעם משתלה, צמח בניין מכוער שהיה מוקף בשורת בתים בני קומה אחת. הוא המתין לאור ירוק ברמזור, ואז חצה את הכביש והלך אל הגן. הוא עמד בגבו אליו והתבונן במכוניות ובאנשים שחלפו על פניו ואז המתינו לאור ירוק על המדרכה ממול, שממנה בא, או פנו במעבר החצייה אל תחנת המטרו. בעצם לא ידע כלל מדוע הוא עומד שם, אך עשר דקות ניצב כך, ואולי עשרים. אחר כך הלך לאורך הפארק במעלה הרחוב, ועצר ליד הבית שבו עברה עליו ילדותו. שורה זו של בתים מצדו השמאלי של הרחוב נבנתה מעט לפני המלחמה. אחרי המלחמה נדחק לתוכה שיכון בשם "בתי עיתונאים", שבו התגוררו רק קומוניסטים. הוא הסתובב כמה רגעים ליד הבית ואז עשה את דרכו לאיטו בחזרה. בדיוק אמר לעצמו שילך ברגל לוישהראד ובדרך יציץ בבית הספר שבו למד, כשהבחין בלודמילה צועדת במעבר החציה שלפני הצומת. גבר בג'ינס ובז'קט, שהלך לפניו, רץ לכיוונה ומשה קפץ מהמדרכה אל הדשא ואל השיחים והסתתר שם. הוא זקף את ראשו בזהירות והתבונן בזוג מגובה המדשאה, שהתרוממה מעליו במדרון.

האישה הצעירה לבשה שמלת קיץ אדומה מתחת למעיל קל פתוח. היא פגשה את הגבר באמצע הרחוב, לרגע עמדו שניהם, אחזו ידיים, פנו בכיוונו של משה וצעדו אליו. כדי שלא יבחינו בו מן המדרכה, נדחק משה אל תוך שיח, עמוק ככל שעלה בידו, ולרגע אבד לו הזוג. הוא הריח את מי הקולון של ואגנר ואחר כך ראה אותם מאחור, כשחלפו על פני המסתור שלו. כשהיה בטוח שהם רחוקים דיים, חילץ את עצמו מבין הענפים שנתפסו בבגדיו, ויצא אל המדרכה. הם לא היו רחוקים כפי שהניח, שהרי לא מיהרו לשום מקום. האישה אחזה את הגבר סביב מותניו וכף ידה היתה תקועה בכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלו, מתחת לז'קט, והוא הניח את ידו הימנית על כתפיה.

אבל אפשר כי אשתו של ואגנר פשוט דומה ללודמילה. ככלות הכול, הוא יצא איתה בצעירותו וזה סוג הנשים שמושך אותו. ובכל זאת, האופן שבו פסעה לצדו, הדרך שבה נצמדה אליו, כל אופן צעידתה הזכיר לו את לודמילה. הם עברו ליד ביתם, ליד מסעדת או-שישקו, ליד החומה שלפני הגינות שלפני בתי העיתונאים, חלפו על פניהם ועצרו מול הבית שבו התגורר ריבאצ'ק, חברו של משה מבית הספר. לפני שנכנסו פנימה, הפנתה האישה את ראשו וצדודיתה אל משה. שוב רק לרגע, ומרחוק, אבל זו היתה היא! פעמים רבות צייר אותה, ואת הפרופיל הזה יכול היה לרשום מזכרונו. הוא אהב את קו אפה ואת השקע שמעל שפתה העליונה, גם את קו צווארה הבלתי-שגרתי, המחבר את סנטרה הנסוג עם השקע שמעל חזהּ. אבל הרי לא ייתכן שהורידו אל הקבר ארון ריק! מר גוּבּי המנוח היה ודאי יודע על כך, אמר לעצמו משה תוך כדי הליכה. ושפיץ הזקן, אביה? לא, לא, אמר לעצמו, אפילו הבולשביקים לא יכולים לזייף הלוויה בגלל שהשניים רצו להיות ביחד.

משה הביט בשעונו וניגב את הדמעות מעיניו. השעה היתה רק שתיים ואת בית הקברות היהודי החדש שליד תחנת המטרו ז'ליבסקהו סוגרים בארבע. הוא יכול להיות שם בתוך רבע שעה, כולל החלפת רכבת בתחנת מוזאום. במצב כזה הוא יכול לסמוך רק על עובדות. אולי יגלה שגובי המנוח בכלל לא אירגן את הלוויה הזו? ומה אם כן? אם כן, אולי הוא רק חולם את כל זה ולודמילה שוכבת בארון ששויף במהירות, והוא משוגע; משוגע, ובנוסף גם בן בליעל. צעד אחר צעד, אמר לעצמו, שלב שלב, קודם כל אני רוצה לראות במו עיניי את העובדות.

אחרי מר גובי שימש מר יקוב מרקוביץ' כאחראי על בית הקברות. הוא היה עתה אדונו וטייל בו ובידו מקל, כאילו היה בעליה של כל הקהילה היהודית של פראג הקבורה כאן. משה דפק על הדלת ונכנס פנימה. היה לו מזל שכמותו אפילו לא העז להעלות בדעתו: מרקוביץ' לא היה שם, ככל הנראה יצא לסיבוב, ועל השולחן שעליו מכונת כתיבה ניצב ספר גדול, מוארך, שבו נרשמו ההלוויות – והספר אפילו היה פתוח. מינואר ועד היום עברו אמנם תשעה חודשים, אך בבית הקברות התקיימו רק הלוויות ספורות. אחרים ביקשו להישרף בקרמטוריום. על הדף למעלה, בכתב יד מוקפד, נכתב "שנת 1989". משה עבר באצבעו על השמות מלמטה למעלה, עד שהגיע לרשומה הראשונה השנה – אבל זה היה מר גובי.

"אתה מחפש משהו?" שאל מרקוביץ' מאחורי גבו.

משה אפילו לא שמע אותו נכנס, אך למרבה המזל הכין תשובה מראש. "באתי בגלל המצבה. בעוד שלושה חודשים ימלאו שנה מאז ש, ש, ש..."

"יש לך טיוטה לטקסט?"

"סלי... סליחה, איזה טקסט?"

"אז תבוא ביום רביעי בסביבות אחת עשרה, יהיה פה הסתת, ואל תשכח להביא את הטקסט".

"כן," אמר משה.

"מספיק שם הנפטר ותאריכי לידה ופטירה."

משה הביט בשעון. "אני עוד אגש רגע לקבר, מר מרקוביץ'."

"יש לך זמן," חייך המשגיח בהבנה, ובאנחה פנה אל המשרד הפנימי והשעין את מקלו על השולחן.

משה העמיד פנים שאינו שומע אותו, ובמשך חצי שעה עוד פסע בין שבילי בית הקברות, הרחק מן הקבר. רק דבר אחד בטוח, אמר לעצמו: שצעד אחר צעד לא הגעתי לשום מקום. שההלוויה התקיימה – זאת ידע גם מבלי לבדוק בספר. הטעות שלו היתה שלא ביקש לראות את הגופה שבארון. הוא לא רצה לראותה מתה, הוא ביקש לשמור בזכרונו את פניה החיות. אבל אם ממילא לא היתה בארון, ודאי חשבו מראש על משהו. אבל מה אם דווקא כן היתה שם? אם כן היתה בארון, הרי שלא יכול היה לפגוש בה היום. אתה יכול לבקש שיוציאו אותה מהקבר, חשב לעצמו, אבל מי יאשר לך את זה? איזו סיבה תיתן למשטרה? "ראיתי אותה ברחוב עם הסגן ואגנר"? עוד יצחקו עליך! וכן הלאה. וכששב אל שער בית הקברות ועבר ליד חדר השומר, נד לו מר מרקוביץ' בראשו מבעד לחלון שבדלת הסגורה, וסימן לו שימתין. משה עצר וחיכה לשמוע מה על לבו.

מרקוביץ' פתח את הדלת והצביע עליו במקלו: "שם ותאריכי לידה ופטירה יספיקו לגמרי, מר בלומנדורף. זה יותר ממה שמגיע לרוב האנשים!"

הוא הגיע הביתה, הכין לעצמו קפה וישב עם הספל לשולחן. אחר כך ניגש אל מעילו כדי לקחת את הסיגריות שקנה בדרך, ושוב התיישב. הוא הדליק לעצמו סיגריה. אחר כך הלך למטבח כדי להביא מאפרה, ושוב התיישב. הוא נבר בדפים הכתובים ובפעם הראשונה הבין שהכל לשווא. הוא הניח לפניו דף, חיטט בערימות בחיפוש אחר עט תועה, ובקווים ספורים רשם את דמותה של לודמילה. הוא צעד בדירה עם הציור בידו וחיפש משהו לשתות. משלא מצא דבר בשום מקום, נותר לעמוד לפני דלת חדרה של לודמילה, שאליו לא נכנס מאז שובו מגרמניה, ובתנועה חדה פתח אותה.

מולו ניצב ארון מקושט, עשוי עץ כהה – ענתיקה שלודמילה השתמשה בה לאחסון בגדים. הוא הניח את התמונה על שולחן העבודה שלה, ובבת אחת הסתובב אל הארון.

"אז מה," אמר לו, "יש לך את השמלות שלה, או שאין?"

הארון עיכס בביישנות ולא ענה.

"אני אגיד לך בכנות", העווה משה את פניו, "אין. שפיץ הזקן אמנם יישבע שהוא שמר את הבגדים שלה במזוודה אחרי שנסענו, אבל אתה לא תשקר לי. לודמילה לא היתה משאירה כאן הבגדים שלה. כי אם יש משהו בחיים האלה שהיא אהבה, אלה היו הבגדים שלה. ועכשיו תפסיק לרעוד," איים, "או שאני אציץ בך! אבל לפני כן אני צריך להשתכר כמו שצריך. אבל גם את זה לא אעשה, כדי שלא תגיד לי תוך כדי החקירה שהיו לי הזָ... הזיות", הוא חייך וסובב במנעול מפתח עם ציצית סגולה. שתי דלתות הארון נפתחו בחריקה והארון אכן היה ריק – אלא שלא היה ריק לגמרי: עלה ממנו ריחה של לודמילה. משה נכנס לתוכו, סגר בשתי ידיו את הדלתות כך שרק קרן אור דקה האירה פנימה מן החדר, והצטנף לפקעת בפינה, כמו כלב שגבירתו עזבה אותו. אחר כך תפש שהריח מגיע מן המעיל – מן הפריט האחד ממלתחתה, שנותר אחריה בארון. היה זה מעיל צמר ארוך, שהוא קנה לה בקרקוב. היא אמרה שהוא לוחץ לה בחזה ולא לבשה אותו מעולם. כנראה שספג את ריחה מן הבגדים שכן לבשה.

למחרת קם מוקדם ונסע במטרו לפנקראץ. ברבע לשש בבוקר התגנב אל הבית שאליו ראה אותה הולכת אתמול, ובחן את שמות הדיירים. השם ואגנר לא היה שם. אולי בכלל לא קוראים לו ואגנר, וממילא למה שדווקא החוקר שלו ישתמש בשמו האמיתי, כששאר החוקרים לא עושים זאת? זה הרי היה ידוע. אלא שעל התמונה שבה נראה בצעירותו, נכתב "לסמל יוזף ואגנר, באהבה", או משהו כזה. משה נשטף זעה קרה: הרי הוא התבונן בעיקר בלודמילה, ולא הקדיש תשומת לב לחייל שלידה! מה אם לא היה זה הסגן, אלא איזה יוזף ואגנר שאיתו יצאה כשהיתה צעירה? לצערו לא לקח עמו את התמונה, היא אצלו בבית או בעבודה, אבל עכשיו עליו להסתלק מכאן מהר ככל האפשר ולחכות להם שייצאו. אם אמנם ייצאו. מעולם לא חיטט בחפציה של לודמילה וגם ללודמילה לא היתה סיבה להראות לו את התמונות שבהן נראתה עם מאהביה הקודמים. לא בלתי סביר שבמהלך חיפוש בדירה מצאו את התמונה הישנה הזו, עוד מסלובקיה, והוואגנר המזויף נטל לעצמו את שמו של החייל המצולם. השאלה היא: במהלך איזה חיפוש.

בשעה שבע יצא ואגנר מהבית, לבדו, ופנה בכיוון המטרו. משה הניח לו להסתלק. עוד שלוש שעות וחצי נדרשו כדי שהאישה תצא. שוב לבשה שמלה אדומה ומעיל חום. משה עקב אחריה עד הגן, חצה אותו כדי לקצר את הדרך, ולפני הרמזור זינק אל המדרכה. היא עברה מולו, תלתליה הערמוניים קיפצו סביב פניה והיא זרקה לעברו מבט אדיש כמו בכל גבר זר אחר שנתקלה בו ברחוב, ואז חלפה על פניו.

"לודמילה!" קרא אחריה חלושות, אבל היא אפילו לא נרעדה והמשיכה לצעוד הלאה בנחישות, אל מעבר החציה. או שלא תפשה שהוא קורא לה, או שרק העמידה פנים. ברמזור נדלק למשה אור אדום, אבל הוא חצה בריצה את הכביש ובתוך רגע נמצאה רק צעדים ספורים לפניו. אם הם באמת קיבלו את לודמילה לעבודה, ושטפו לה את המוח ביסודיות כזו, שהוא באמת לא קיים מבחינתה; ואם הצליחו להפנט אותה ולשכנע אותה שמעולם לא נפרדה מהסגן ואגנר, ושהיא חיה עם אותו שיכור כל השנים האלה, אז למה שבכלל תעסיק בזה את עצמה? היא הרי אוהבת אותו. אבל במקרה זה אין לו סיכוי לשכנע אותה שהיא אשתו כדת משה וישראל – אלא אם יקרה נס.

הוא הלך שלושה-ארבעה צעדים מאחוריה. מה אם יהפנט אותה תוך כדי הליכה? לא, הוא לא יכול לעשות את זה בלי הכנות מראש. הוא ילך עכשיו לעבודה ושם יחשוב איך לעשות זאת. הוא האט את צעדיו ולודמילה התרחקה ממנו, התרחקה עד שאבדה לו. הוא עצר ליד חנות ספרים, מול בית הספר שליד כנסיית פאנקראץ. לפני הפארק הקטן עמד עדיין פסל של בז – סמל ארגון הספורט "סוקול" מן הימים שלפני המלחמה – ששרד את השלטון הקומוניסטי. הוא חצה את הרחוב אל בית הספר ושב לאטו על עקבותיו. בדרך אל תחנת המטרו החל לעבוד על תוכניתו.

למחרת בשבע בבוקר עמד שוב ברחוב נא-פאנקראצי. שוב יצא ואגנר ראשון ומשה רק רעד וקיווה שאמנם יזכה לראות את לודמילה – מה אם אתמול היה זה רק מקרה? הרי כלל לא ידע אם הם חיים ביחד, אף על פי שאתמול בבוקר זה בהחלט נראה כך. אבל כן: שוב יצאה מן הבית, באיחור, רק אחרי תשע. היא התבוננה סביב והחלה ללכת במורד הרחוב, לאורך בתי העיתונאים. משה תכנן את הדברים כך: הוא יקרא לה כמו אתמול, כדי ליצור איתה קשר, ואחרי מעבר החציה המרומזר יתחיל לדבר איתה. כל אישה צעירה רגילה לזה, והוא כבר התחיל ככה ברחוב עם כמה בחורות שמצאו חן בעיניו. הכי חשוב לוודא שהקשר איתה נמשך. כמו אתמול, גם הפעם קיצר את הדרך ומיהר לחצות את הפארק, ושוב היתה מולו! היא העוותה את פניה כי זיהתה בו את הבחור מאתמול, ורגליו כמעט קרסו למולה. הוא היה צריך לשלוט בעצמו כדי לא לקרוא לה בשמה; אבל לא שלט בעצמו די כדי שלא יגמגם.

"שששששש", פתח, "שלום, גברת צעירה?"

היא הזעיפה את פניה, נחיריה התרחבו והיא עקפה אותו בקשת רחבה. הוא דלק אחריה, ומשחצו את הרחוב, החל לדבר בשקט. "כבר הבחנתי בך קודם, יש מעט מאוד נשים שבטוחות כמוך ביופי שלהן. אל תחשבי לי זאת לרע, שאני מעז לפנות אלייך ברחוב, אבל אני לא יכול להתאפק, זה חזק ממני. לא, אל תזעיפי פנים, העפעפיים שלך כבדים, דמייני לעצמך שתי פנינים שמשתלשלות מהם, העיניים נעצמות לך, תחושת הכובד מתפשטת למטה בפנייך, בעורפך, בזרועותייך, עד לקצות האצבעות..."

וכך דיבר אליה, אפילו פעם אחת לא גמגם, והוא רק חשש שמא תמעד. כך עברו את חנות הספרים שמול בית הספר, ואז כבר הריח את ריחה המוכר של מאפיית "אודקולק", והוא דיבר ודיבר. מבטו כבר נח על כפות רגליה והוא כמעט נתקל בה.

"בחור, למה אתה הולך אחריי?" היא התנשאה מעליו.

הוא נאלץ להשפיל את עיניו אל המדרכה נוכח מבטה הזועם. "סל... סליחה, גברתי הצעירה, רק רציתי להז... להזכיר לך משהו," עלתה בנחיריו צחנת בושם זול, שלדומילה לא היתה לעולם נוגעת בשכמותו.

"אני בהחלט לא מתכוונת לסלוח לך על שום דבר! תעשה אחורה-פנה או שאני אתן לך אחת, גמד!"

משה עמד מולה אומלל ומגוחך ורעד בכל גופו.

"סל... סליחה..." אמר שוב.

רגע עוד בחנה אותו, וכשראתה כיצד הוא רועד חסר אונים, חשה כלפיו בעיקר צער. "לך לעזאזל", אמרה והמשיכה בדרכה, "גמגמן מגמגם אחד".

בכל זאת לא הפסיק משה לעקוב אחריה, הגם שמרחוק. אבל היא לא הלכה לוישהראד, לא פנתה אף לא אל תחנת המטרו, אלא – קצת לפני גשר נוסלה – אל מלון "קרפטיה", שעל קיומו כלל לא ידע. ובקרביו של גורד-שחקים זה, עם נוף לטירה של פראג, היא נעלמה לו. ולמשה הוקל: בכל זאת אלמן הוא, ואשתו – בקבר.

עוד בטרם חצה את גשר נוסלה, הגיע למסקנה שהערימו עליו. העובדה שלודמילה דיברה אליו כפי שלא דיברה מעולם, עדיין אין פירושה שאין זו לודמילה. הדמיון הלוא ברור – אחרת חייבת היתה להיות לה אחות תאומה, ועל תאומה כזו לא שמע ממנה מעולם. אבל תפוס שכל! למה שדווקא לוואגנר יהיה כזה מזל, לפגוש פעמיים בחיים שתי נשים זהות לגמרי? ואז עלה בדעתו כי מה שאינו אפשרי בשביל ואגנר, דווקא אפשרי לגמרי עבור המשטרה. מה אם מצאו בין אלפי הסוכנוֹת אישה צעירה שדומה ללודמילה כשתי טיפות מים? למה שיעשו זאת? טוב, ממני, האלמן, אל תצפו לתשובה בקשר לזה! בעצם הרי אין דבר פשוט יותר מלהפשיל את שמלתה ולראות אם גם לה יש נקודת חן שחורה! ואם אין – אז להתנצל יפה, סליחה, עלמתי, או גברתי הצעירה, זו היתה טעות, סתם החלפתי אותך עם מישהי אחרת, שלום שלום, ולברוח משם בכיפה זקופה.

כשדמיין איך יפשיל ברחוב את תחתוניה, לא יכול היה שלא לצחוק בקול. הוא חשב על משהו מטורף עוד יותר, אך גם יותר סביר. ליד המוזיאון הלאומי הוא עלה על חשמלית ונסע במעלה הרחוב בשכונת וינוהראדי. היתה שעת צהריים כשהגיע אל בית הקברות. אחרי השעה ארבע ראה את מרקוביץ' סוגר את השער ועוזב. הבודקה הקטן עם הציוד נותר פתוח, אז הוא לקח את-חפירה וקלשון, ויצא שוב בכיוון הקבר.לאת אפילו לא נזקק כלל, כי האדמה טרם התקשה. בימים האחרונים אף לא ירד גשם, והיא לא היתה רטובה. היום היה ארוך, והוא השליך אדמה מן הקבר במשך זמן רב בטרם נתקל האת בארון. בבתי-עלמין יהודיים קוברים את המתים בארונות פשוטים מעץ בלתי מהוקצע, והמכסה מוצמד למקומו רק בכמה מסמרים. הוא יצא מן הקבר כדי לא לדרוך עליהם, ואז, בשכיבה, רופף אותם בקצה האת. אור חמים של אחר צהריים חדר אל בית הקברות מבעד למרווחים שבצמרות העצים. המכסה השתחרר סוף סוף, הוא ניגב את הזיעה שניגרה ממצחו אל עיניו, ופתח את הארון. היו בו ערימות של עיתונים. הוא נבר בהם ונבר בהם עוד – אך בארון היו רק ערימות לחות של גיליונות "רוּדֶה פּרָאבוֹ".

---

[1] מתוך סיפור ילדים מוכר. החיות מנסות לפתות את בודוליניק לצאת מביתו. השועל מבטיח לו כי ירכיב אותו על זנבו.

---

יאן נרודה, הסופר הלאומי הלא-רשמי של צ’כיה, נולד ב-1834 ומת ב-1891. הוא חי כל ימיו בפראג והרבה לכתוב עליה, למשל בקובץ הסיפורים המפורסם ביותר שלו, “סיפורי מאלה-סטראנה”, שממנו לקוח הסיפור על מר פורל. הספר ראה אור לראשונה בשנת 1878 והסיפור נכתב ככל הנראה שנתיים קודם לכן. בעברית ראו אור סיפורים ספורים בלבד מפרי עטו של הענק הצ’כי, בין היתר משום שנחשד, כמקובל, באנטישמיות.

---

ביום 16 בפברואר שנת אלף שמונה מאות ארבעים ועוד קצת, פתח מר פוֹרֵל את חנות הדגן שלו ב"בית המלאך הירוק".

"Du, Poldi, hörst", אמרה אשת הקפטן בקומה שמעלינו לבתה הצעירה, שבדיוק עמדה לצאת בדרכה אל השוק, ועמדה עדיין במסדרון, "גריסים קני אצל החדש הזה, לא יזיק לנסות".

קלי הדעת עשויים ודאי לחשוב, כי פתיחתה של חנות דגנים חדשה היא עניין של מה בכך. אך לאנשים כאלה אין לי אלא לומר: "בורים שכמוכם!" – או אולי רק למשוך בכתפיי ולא לומר דבר. בימים ההם, אם תושב הכפר לא ביקר בפראג במשך עשרים שנה אולי, ואחר כך בא אל רחוב אוסטרוהובה בעד שער סטרהוב, היה מוצא את החנווני באותה פינה כמו לפני עשרים שנה, את האופה תחת אותו שלט מוּכר, ואת הירקן באותו בית. באותם ימים היה לכל אחד מקום קבוע. לפתוח לפתע חנות דגנים במקום שבו הייתה למשל מכולת – כל-כך טיפשי היה הדבר, שאיש לא העז אף להעלותו על הדעת. חנויות עברו בירושה מאב לבן, ואם נפלה במקרה חנות לידיו של זה-מקרוב-בא, בן פראג או בן הכפר, לא הביטו בו ילידי המקום בחשדנות, שהרי בכל זאת המשיך בכך את הסדר הקיים, ולא זעזע דבר במיני חידושים. אבל ההוא, מר פורל, לא רק שהיה זר לחלוטין, אלא שאף פתח את חנותו ב"בית המלאך הירוק", אשר בו, מזמן מי יזכרהו, לא הייתה חנות כלל; גדולה מזו, אף הורה להרוס בשל כך, בדירה אשר בקומת הקרקע, את הקיר הפונה אל הרחוב! שם היה תמיד רק חלון מקורה, אשר מולו ישבה מבוקר ועד ערב הגברת סטנקובה, ספר התפילות לפניה וסוכך ירוק מול עיניה, וכל מי שעבר בסביבה יכול היה לראותה. את האלמנה הישישה לקחו לפני כשלושה חודשים לקושיז'ה, ועתה… – ובשביל מה בכלל החנות הזו? חנות דגנים אחת כבר הייתה ברחוב אוסטרוהובה, ואף כי לגמרי בקצהו התחתון, בכל זאת מה צורך יש בעוד אחת? באותם ימים עוד היה לאנשים ממון, ואת רוב צרכיהם קנו ישירות מן הטוחן. אפשר שמר פורל חשב: "זה יהיה בסדר!" או אפשר שחשב לעצמו בגאווה, כי גילו הצעיר, מראהו הטוב, פניו העגלגלים, עיניו התכולות החולמניות, גזרתו הדקה, ובנוסף על כך רווקותו, יובילו אליו את הטבחיות. אך אלה כולם דברים מוזרים.

חלפו רק שלושה חודשים, מאז עבר מר פורל לרחוב אוסטרוהובה; הוא הגיע לכאן מאי-מקום, מן הכפר. האנשים לא ידעו עליו דבר, מלבד זאת, כי בנו של טוחן הוא; ואפשר שהיה מספר להם עוד בעצמו, וברצון, אך הם לא שאלו. הם התנשאו מולו בגאוות ילידי-המקום, הוא היה זר להם. לעת ערב היה יושב "בבית הצהוב" וקנקן בירה לפניו, בפינתו של שולחן קטן, ליד האח, רק הוא לבדו. האחרים לא התייחסו אליו כלל, רק הנידו לו בראשם כשנכנס. מי שהגיע אחריו, הביט בו כאילו ישב כאן הזר הזה היום לראשונה; ואם בא הוא-עצמו אחרון, כבר קרה שחדלו כולם מדיבורם. והרי אפילו אתמול לא הבחין בו איש, וכזו חגיגה עליזה הייתה כאן! שהרי אתמול חגג מר יארמארקה, פקיד הדואר, את חתונת הכסף שלו. אותו מר יארמארקה היה כמובן רווק זקן, אבל בדיוק בשמונה עשר לחודש פברואר מלאו עשרים וחמש שנים ליום שבו כמעט-קט ונישא. הכלה הלכה לעולמה יום לפני החתונה, ומר יארמארקה שוב לא הרהר אפילו באפשרות להינשא. הוא נותר נאמן לכלתו, ואת חתונת הכסף ציין אתמול בהתכוונות שלמה. גם שאר השכנים, אנשים טובים כולם, לא ראו בכך דבר-מה מוזר, אפילו לא במעט. וכשמר יארמארקה שלף, לקראת תום השתייה היומית, שלושה בקבוקים של יין מן העיר מְנְיֶלְנִיק, הרימו כולם כוסית לכבודו מכל הלב. הכוסות עברו מיד ליד – לגברת בעלת-הבית היו במלאי רק שתי כוסות יין – אך אף אחת לא הגיעה אל מר פורל, וזאת למרות העובדה שלמר פורל הייתה היום מקטרת מרשאום חדשה, מצופת כסף, שאותה קנה אך ורק כדי להיראות כאחד השכנים.

ביום 16 בפברואר, בשש בבוקר, פתח מר פורל את חנותו ב"בית המלאך הירוק". כבר אתמול היה כאן הכול מוכן, החנות בהקה בלובן, חדשה כולה. על מדפי האחסון ובשקים זהר קמח, לבן יותר מן הקיר שזה עתה סויד, והאפונים נצצו, צהובים יותר מן הכפות הכתומות. כשעברו השכנים והשכנות ליד החנות, הביטו היטב פנימה, וחלקם אף צעדו צעד אחד לאחור, כדי להביט שנית. אך איש לא נכנס אל החנות פנימה.

"אך עוד יבואו", אמר לעצמו מר פורל, לבוש ז'קט קצר, אפור, ומכנסי בד לבנים, בשעה שבע.

"לו רק היה לי כבר הלקוח הראשון", אמר בשעה שמונה, הדליק את מקטרת המרשאום החדשה שלו ונשף ענן עשן. בשעה תשע התקרב כמעט עד לדלת חנותו והשקיף חסר סבלנות אל הרחוב, שמא צועד שם סוף-סוף הלקוח הראשון. בדיוק אז באה במעלה הרחוב בת הקפטן, העלמה פולדי. העלמה פולדי הייתה גברברונת שמנמנה, לא גבוהה אבל בריאה, בת קצת יותר מעשרים. כבר ארבע פעמים בערך אמרו עליה שהיא עתידה להתחתן, ובעיניה הבהירות היה אותו מבט שווה-נפש, עייף אפילו, שמתגנב לעיניהן של הנשים כולן, כשההינומה מתעכבת יותר מן המקובל. היא הייתה מהדסת בהילוכה, אבל היה בהילוכה זה גם דבר-מה ייחודי נוסף. בפרקי זמן קבועים הייתה העלמה פולדי כושלת ושולחת בתוך כך יד אל שמלתה, כאילו מעדה עליה. לי הזכיר הילוכה פואמה אפית ארוכה, המחולקת בקפדנות לבתים בהתאם למספר הרגליים. מבטו של מוכר הדגנים נח על העלמה פולדי.

עם סל בידה באה העלמה עד לחנות. היא הביטה מעלה אל החנות, כאילו הפתיע אותה דבר-מה, ואז מעדה על הסף וכבר עמדה בדלת. היא לא נכנסה לגמרי, וקירבה במהירות את צעיפה אל אפה. שכן מר פורל עישן כבר זמן רב, ובחנות היה די עשן.

"ברכות, עלמתי. כיצד אוכל לשרתך?" שאל מר פורל ברצון, נסוג שני צעדים לאחור והניח את המקטרת על הדלפק.

"שתי כוסות גריסים בינוניים," הורתה העלמה פולדי ונסוגה בחצי גופה החוצה מן החנות.

מר פורל החל לפעול. הוא מדד שתי כוסות, הוסיף עוד חצי ונתן הכל בשקית נייר. הוא חש כאילו עליו לומר דבר-מה בעודו עושה כן. "מובטחני, עלמת חמד, כי יהיו לשביעות רצונך", לעלע. "הנה לך, בבקשה!"

"וכמה?" שאלה העלמה פולדי בעודה מחזיקה את האוויר בריאותיה, ומשכה בצעיפה.

"ארבע אגורות. – בבקשה! ואני נושק ידך בהכנעה! קונה ראשון – וכזו קונה נאה. פירושו של דבר שהרבה מזל יהיה לי!"

העלמה פולדי הביטה בו בקרירות. מוכר הדגנים הזה, הזר! שישמח אם תתחתן איתו אנוּשה יצרנית הסבונים, ההיא הג'ינג'ית… היא לא ענתה ופסעה החוצה.

מר פורל שפשף את ידיו. הוא הביט שוב אל הרחוב ומבטו נח על מר ווֹיטישֶׁק, הקבצן. בתוך רגע עמד מר וויטישק, כובעו הכחול בידו, על סף הדלת.

"הנה אגורה," אמר מר פורל בלבביות. "בוא שוב מדי יום רביעי". מר וויטישק הודה לו בחיוך והלך. מר פורל שפשף שוב את ידיו והרהר: "נדמה לי, כי כשאני תוקע מבט חודר כזה במישהו, הוא מוכח לבוא אל החנות. הכול יהיה בסדר!"

אבל ליד "המרתף העמוק" עמדה העלמה פולדי בת הקפטן, וסיפרה לגברת קְדוֹיֶקבה, אשת חבר-המועצה: "הוא יושב שם כל כך הרבה עם המקטרת שלו, שהכול מעושן". וכשהוגש בצהריים מרק הגריסים לשולחן, פסקה העלמה פולדי בנחרצות, כי "יש לזה טעם של מקטרת", והניחה את הכף.

עד הערב כבר סיפרו כל השכנים, כי בחנותו של מר פורל מצחין הכול מעשן המקטרת, שהקמח חרוך והגריסים מעושנים. ואת מר פורל שוב לא הכירו בשם אחר מלבד "הדגנאי המעושן". גורלו נחרץ.

מר פורל לא חשד בדבר. היום הראשון היה חלש, בסדר. יום שני, שלישי – נו, זה עוד יסתדר! בסוף אותו שבוע לא ראה שני זהובים אפילו. אבל זה הרי רק —!

וכך זה נמשך. איש מן השכנים לא בא, וגם מן הכפר תעה מישהו אל החנות רק לעתים רחוקות. רק מר וויטישק בא באופן קבוע. נחמתו היחידה של מר פורל הייתה מקטרת המרשאום שלו. ככל שהשתופפה רוחו היו הטבעות שהסתחררו מפיו סמיכות יותר. לחייו של מר פורל החווירו, במצחו עלו קמטים, אך המקטרת הלכה והאדימה מיום ליום, הלכה והבהיקה. השוטרים ברחוב אוסטרוהובה הציצו בזעם אל החנות, הביטו במעשן הבלתי-נלאה – אילו רק היה מואיל, פעם אחת, מקטרת בפיו, לצאת מן החנות! אחד מהם במיוחד, מר נובָאק הקטן, היה נותן אני-לא-יודע-מה כדי להעיף לו את המקטרת הדולקת מהפה. הם חלקו, באופן אינסטינקטיבי ממש, סלידת-שכנים מן הזר. ואולם מר פורל ישב עגמומי מאחורי הדלפק ולא זז אפילו.

החנות שקעה וננטשה. כחמישה חודשים אחר כך החלו לבקר את מר פורל דמויות חשודות, יהודים. מר פורל תמיד סגר מעט את דלת החנות. השכנים סיפרו בוודאות מוחלטת, כי מאלה סטראנה עתידה לחזות בפשיטת רגל. "מי שמתחיל להתעסק עם יהודים…!"

סמוך ליום האוול הקדוש כבר סיפרו כי מר פורל עתיד לעבור משם, וכי בעל-הבית שוב צפוי להפוך את החנות לדירה. ביום שלפני מעבר הדירה נסגרה סוף-סוף החנות לתמיד.

אך ביום המחרת המה הרחוב שלפני חנותו של מר פורל אנשים, מתשע בבוקר ועד רדת הערב. סיפרו, כי משלא עלה בידו למצוא את מר פורל בשום מקום, הורה בעל-הבית לפרוץ בכוח את דלת החנות, שרפרף עץ התגלגל מלמעלה אל הרחוב, ובקומה העליונה הטלטל מוכר הדגן האומלל, תלוי במלוא קומתו ממסגרת הגג.

בשעה עשר הגיעה המשטרה ונכנסה אל החנות דרך הבית. הם הורידו את המתאבד מן החבל, ומר אוּהְמוּל, נציב משטרת מאלה סטראנה, סייע.

הוא אחז במעילו של המנוח ושלף את מקטרתו מן הכיס, הביט מה מול האור, ואמר: "מקטרת מעושנת יפֶה כל-כך לא ראיתי מימיי. הביטו בה!"