אריקה אוֹלָהוֹבָה היא סופרת ידועה מבני רומה. היא נולדה ב-1957 בעיר זבולן בסלובקיה. מגיל חמש עשרה עבדה במפעל ואחר כך בתור טבחית. סיפוריה הקצרים ראו אור בקבצים ובכתבי עת של בני רומה. לדבריה, היא כותבת בצ'כית, אך מושפעת ממסורת הסיפור של בני רומה דרך סיפורים ששמעה בילדותה מסבה וסבתה. קובץ הסיפורים שלה "איני רוצה לחזור אל חיק המתים", שראה אור ב-2004, מציב זה לצד זה את העל-טבעי ואת סיפורי האימה. היא מתגוררת בצ'כיה.
התרגום שלהלן פורסם במקור ב”מעבורת: פרויקט הסיפור הקצר”. ערכה את התרגום: מאיה פלדמן.
חמש שנים חלפו מיום שנישאה – וכלום. משפחתה הגדולה, ששפעה ילדים, הביטה בה בקדרות ובעצב: נשים עקרות אינן דבר שבשגרה אצלם. לכל הנשים במשפחתה ובמשפחתו של בעלה היו ילדים. המון ילדים! בנים ובנות קטנים וגדולים, פקוחי עיניים, מתולתלים; הם קראו לה דודה וזה עשה לה רע. זה לא שהיא שנאה אותם, זה רק שההערות והגערות שספגה מבעלה ומחמותה הפכו אותה לאישה שתקנית, ועם זאת חרוצה, כזו שלא עניינו אותה שיחות בטלות בחצר. רוזְקה היתה גדולה וחזקה, ובכל זאת יפה. שיערה היה בהיר למדיי ביחס לשושלתה. עורה לא היה כהה כל כך ועיניה היו נוצצות. זה לבדו הבדיל אותה מכל האחרים.
רוזקה היתה חסונה והיא הקדישה עצמה לעבודה, היא עמלה בשדות ובבית עד רדת יום. בעלה עדיין מיאן להשלים עם העובדה שלא נתנה לו ילד, והוא שתה אפוא עוד יותר, עד שפניו השחומות חדלו לחייך. הם גרו בחדר אחד עם אמו ועם אביו, והיא היתה שבה מן השדה או מן הבקר רק משהחשיך.
פעם אחת, כשחזרה כך הביתה, חמותה ובעלה לא היו שם ובמיטה שכב חמיהָ השיכור. היא שאלה אותו היכן כולם – הוא רק מלמל במעורפל שבעלה לקח את אימא העירה, אל האחות. שהיא כנראה חולה. היא אכלה אפוא ארוחת ערב והלכה לשכב.
הוא העיר אותה בנשימתו השיכורה, ומשקל גופו מעך אותה לגמרי. לא היה בכוחה לעשות דבר, אפילו לא לצעוק. הוא חסם את פיה בידו הגדולה והיא הביטה חסרת אונים בפני הארגמן של חמיהָ... כשגמר, עמד מעליה ואמר שאסור לה לספר על כך לאיש, וממילא הרי איש לא יאמין לה. הוא טרק את הדלת והיא שמעה רק את שעון הקיר, שדפק כמו ליבה הדוהר. בעלה חזר הביתה כעבור שעה, אפילו לא הדליק את האור, נשכב לידה, הסתובב ובתוך דקה נרדם. הוא לא ליטף אותה ולא נגע בה, כאילו לא היתה שם כלל. היא רצתה לספר לו הכול, אך כבר לא היה לה כוח, היא רק הביטה עד הבוקר אל תוך החשכה, ומחשבות, פחד והשפלה התערבבו בדמעות שזלגו על לחייה.
הזקן לא הסתכל עליה כמו קודם, רק חמותה הביטה בה בחיוך כשהקיאה בבקרים והתעגלה. גם אל פניו הקודרות של בעלה שב החיוך והוא היה נחמד יותר אליה, ואדיב. לשכנים היה סופסוף משהו לדבר עליו, ורוזקה וחמותה הכינו בגדים לרך הנולד ודנו בשם שיעניקו לו.
חודש לפני הלידה היא חלמה חלום. היא ראתה בו את חמיהָ ואת הילד, ושניהם היו דומים מאוד. בחלום הם היו רעים מאוד ופגעו בה. כשהתעוררה בבהלה, עוד שמעה את צחוקם המבעית. היא נטפה זיעה קרה, היא כבר ידעה שאת הילד הזה היא לא רוצה, שהוא יהיה קללתה כל ימי חייו.
נולד לה בן, הם קראו לו על שם החם – קארצ'י. רוזקה החניקה את רתיעתה המוזרה ממנו וקירבה אותו אל חיקה. בנה הביט בה כמבוגר וצמצם את עיניו בחיוך זדוני. היא השיבה אותו במהירות אל עריסתו והתרחקה. איש לא הבחין בכך וכולם סבבו אותו וחייכו, רק היא ידעה שהוא שונה מכל העוללים האחרים והוא עוקב אחריה בעיני הפחם השחורות שלו, המצומצמות.
בלילה, כשכולם ישנו, העיר אותה איזה רחש. היא התיישבה והביטה מסביב, והבחינה באֵימה בילד, שעמד לצד מיטתה ועוויה מוזרה על פניו. היא גילתה בפליאה שיש לו שיניים. הוא צחקק שוב ומיהר אל העריסה. היא צרחה וכולם נבהלו והדליקו את האור, עדיין ישנוניים, ושאלו אותה מה קרה. היא בכתה וסיפרה מה ראתה. בעלה אמר לה שרק חלמה חלום, וחמותה מיהרה להביט בילד, ששכב בעריסה מכוסה בשמיכה. הוא החל לייבב חלושות ואז פרץ בבכי, חמותה לקחה אותו אל חיקה וניחמה אותו, ואז נשאה אותו אל רוזקה ונזפה בה שאין היא אוהבת את בנה. היא ציוותה עליה שתניק אותו, הרי הילד ודאי רעב. רוזקה היתה מבולבלת לגמרי, היא לקחה אליה את העולל וחלצה שד. הבחור מיד התחיל למצוץ. לפתע חשה כאב חד: הקטן נשך לה את השד, חורר אותו עד זוב דם. היא השליכה אותו על השמיכה למרגלותיה ואמרה בבכי שהילד נשך אותה. חמותה נטלה במהירות את הילד וחיטטה בפיו באצבע המורה. אבל היא לא מצאה שם דבר – שום שן, כפי שטענה כלתה. היא רטנה לעברה וכולם הסכימו שרוזקה פצעה את שדהּ בעצמה, כדי שלא תצטרך להניק. הזקנה החליטה להאכיל את הקטן בחלב פרה ואמרה לאישה הצעירה שאם היא לא רוצה בו, תדאג היא בעצמה לנכדהּ. האישה הזקנה לקחה את הילד אל המיטה שלה ושל בעלה ובכך הסתיים אותו הלילה.
בבוקר לא דיבר איש עם רוזקה. האישה הצעירה היתה על סף בכי, היא לא ידעה מה עליה לעשות, כיצד לספר להם כל מה שקרה ושהילד הזה הוא בעצם חטא שעל אודותיו שתקה זמן רב כל כך, שאין זה אלא שוליית-שטן קטן בדמות תינוק.
לא חלף אפילו שבוע, ובוקר אחד מצאו את האישה הזקנה מתה. היא שכבה במיטה, עיניה פעורות לרווחה והעולל לצידה, מניף ידיים ורגליים וצוחק. רוזקה ידעה שהוא זה שרצח את חמותה, ושהוא עתיד לרצוח שוב. אלא שאיש לא האזין לה, כולם חשבו שהשתגעה וקצת ירדה מהפסים, ואת מותה של הזקנה תלו בהתקף לב.
בלילה הבא החליטה רוזקה לא לישון, ולעקוב אחר הילד שבעריסה. והוא, כשכבר חשב שכולם ישנים, טיפס לאט החוצה ורץ אל המיטה שבה שכב האיש שלה. היא העמידה פני ישנה, ומבעד לחריצי עיניה הביטה לראות מה יקרה. הילד שלף לאיטו את הכרית מתחת לראשו של בעלה והצמיד לו אותה אל פניו. היה לו כוח כזה, שאפילו שהגבר בעט ברגליו ובידיו ניסה להסיר את הכרית, לאט לאט אזלו כוחותיו. רוזקה זינקה ממקומה וניסתה לקרוע את הכרית מידיו של הפעוט. לילד היה כוח עצום, הוא דחף אותה עד שנפלה והמשיך לחנוק את בעלה. היא לקחה כיסא שעמד לא רחוק וחבטה בראשו של הילד. הוא התחיל לילל ולחרחר כמו שֵד.
לפתע נדלק האור ולעיני הזקן ובנו המת-למחצה נגלה מראה נורא. רוזקה שכבה על הרצפה מכוסה כולה בדם, הילד הקטן גרר אותה כמו איזה סמרטוט, עיניו יוצאות מארובותיהן ופניו מעוותות, והוא חובט באגרופיו הזעירים בפניה המדממות. שני הגברים זינקו בנחישות לסייע לאישה הצעירה. התִיפלץ ניתז גם לעברם. אבל הגבר הצעיר תפס אותו ברגליו והטיח אותו בקיר. השד נפל לארץ, התרומם מיד ונס אל הדלת ביללות. שם עוד עצר לרגע והסתובב, ובצווחה עזה ברח אל החשיכה.
בעלה אסף את רוזקה אל חיקו וניקה את פניה באיזה סמרטוט. ידיו רעדו והוא בכה. האישה נשמה בקושי. הדלת נפתחה ונסגרה בחריקה, והיא הביטה בעדה אל החושך השחור ופחד בעיניה, כאילו חיכתה שהעולל השטני ישוב.
מראשית אוקטובר ניתן להאזין באתרי הפודקסט השונים לספר שמע שנוצר ביוזמת EUNIC GLOBAL ונשיאות סלובניה במועצת האיחוד האירופי, בשיתוף עם מכוני התרבות הלאומיים של מדינות האיחוד. הוא מציג סיפורים קצרים של סופרים עכשוויים מן המדינות השונות. הפרק השני בספר, בתרגומי מצ'כית, הוא הסיפור "הקשת" מאת מארק שינדלקה - סיפור יפהפה ומטריד ממש, על חיפוש אהבה בין אב ובן, ועל אופנים שונים של אלימות. פרק זה נוצר בשיתוף המרכז הצ’כי בתל אביב.